מרחשת חלק ב תסד

ז) וע"פ המבואר אמרתי לפרש קושית הגמ' וליחזי זוזי ממאן נקט בדרך הפלפול והוא, דקושית הגמ' 8) היא על הסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דבזה לפ"מ דס"ד דנקט זוזי מחד והמוכר הוי עד אחד א"כ נחזי אנן איך אומר המוכר אם הוא מעיד כמי שטוען חציה שלי א"כ תקשי מאי איצטריך למיתני כקושית הגמ' לקמן (ח' א') דליכא לתרץ משום דסד"א דליהוי כמשיב אבדה, דזה אינו דאיך יוכל לטעון כולה שלי הא איכא עד אחד דאומר דרק חציה שלו ולא אמרינן מיגו להכחיש את העד כמו שכתבו התוס' בב"ב (ל"ד א') ואין כאן מיגו כלל, וע"כ לומר דהמוכר מעיד כמי שטוען כולה שלי וע"כ שפיר הו"א דליהוי כמשיב אבדה משום דגם עתה שטוען חציה שלי ג"כ הוא מכחיש העד ושוב היינו אומרים דליהוי כמשיב אבדה: ח) אבל לפ"ז קשה מטעם אחר והוא דהתומים בסי' פ"ז הביא תשובת הגאון שבו"י ומסיק לדינא דהיכי שנתחייבו שניהם לישבע זל"ז זה שבועה דאורייתא וזה שבועה דרבנן דאז מי שנתחייב לישבע שבועה דאורייתא הוא צריך לישבע מקודם דדין דאורייתא קודם לדין דרבנן יעו"ש, ולענ"ד נראה ראי' לזה מהא דלקמן (ל"ה א') זה נשבע וזה נשבע מי נשבע תחלה מלוה נשבע שמא יוציא זה את הפקדון, ואם נאמר דמאן דנתחייב שד"א יכול לומר לזה שנתחייב שבועה דרבנן לא אשבע עד שתשבע השבועה שנתחייבת לי א"כ אמאי צריך לטעמא דשמא יוציא הלה תיפוק ליה דהלוה יכול לומר לא אשבע עד שתשבע אתה שבועה שאינה ברשותך, א"ו דבלאו ה"ט הי' צריך הלוה לישבע תחלה משום דהלוה חייב שבועה דאורייתא והמלוה אינו חייב אלא שבועה דרבנן ע"כ הי' הלוה נשבע קודם אי לאו משום שמא יוציא וכו': ט) והנה במשנתינו כאן שנינו בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים והאומר חניה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, ומבואר דהאומר כולה שלי יכול לישבע תחלה כדמוכח מסדר השבועה במשנתינו, ועתה אם נאמר דהמוכר מעיד כמי שאומר כולה שלי נמצא מי שטוען חציה שלי חייב שבועה דאו' ומי שטוען כולה שלי אינו חייב אלא שבועה מתקנת חכמים לא היתה המשנה מקדמת שבועת האומר כולה שלי כיון דהדין הוא להיפך, דאם שתי השבועות היו שתיהם דרבנן אז אין לדייק מפני מה הקדימה משנתינו שבועת זה שאומר כולה שלי כיון שאין קפידא בדבר תפסה בלשונה מה שתפסה משא"כ אם אחד חייב שד"א והשני שד"ר אז הדין הוא לגמרי להיפך מהסדר השנוי במשנתינו, וזה תימא, והיינו דמקשה הש"ס וליחזי זוזי ממאן נקט היינו דקשה ממ"נ דאם העד מעיד כמי שטוען חניה שלי אז הוי משנה שאינה צריכה וכנ"ל, ואם מעיד כדברי מי שטוען כולה שלי אז קשה סדר השבועה שבמשנתינו שהוא לגמרי להיפך, וע"כ משני דנקט זוזי מתרוויהו וליכא כאן העדאת עד כלל: י) אמנם אחר העיון נראה דמה שכתבתי דאם המוכר מעיד כמי שטוען חציה שלי תו לית כאן מיגו משום דהוי מיגו להכחיש העד, זה אינו לפ"מ שכתבו התוס' בב"ב (ל' א' ד"ה לאו) דהא דלא אמרינן מיגו להכחיש העד הוא דווקא בשהעד מחייב שבועה אבל בשאין העד מחייב שבועה אמרינן שפיר מיגו, ולפ"ז כאן אם יטעון כולה שלי אף דהעד מעיד דרק חציה שלו לית עליו שבועה דאורייתא כיון דגם זה שכנגדו ג"כ טוען כולה שלי נמצא דהעד מוכחש גם מזה שכנגדו שוב אין העד מחייבו שבועה כיון שזה מודה שהעד שקרן הוא ופוסלו, עיין ב"ב (קכ"ח ב'), וא"כ לית כאן ע"א לחייב שבועה ושפיר הוי כאן מיגו

יא) ובקצוה"ח סי' רכ"ג סק"ב כתב לפרש לפי דעת הרמב"ם ז"ל בפיה"מ דס"ל דאין עד המסייע פוטר אפי' משד"ר דקושית הגמ' ליחזי זוזי ממאן נקט הוא כיון דזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע וא"כ הו"ה בזה אומר כולה שלי וזה *) ולכאורה יש לפרש קושית הגמ' בפשיטות, ויש לתמוה על הראשונים ז"ל שנתקשו בזה, והוא די"ל דהא דאין ע"א קם ממון הוא דווקא בשיש כאן חזקה דממון, אבל בשאין כל אחד מוחזק אז נאמן ע"א כמו שכתב הר"ן בחולין פגה"נ דבמוצא מציאה נאמן ע"א לומר דשל פלוני הם, הרי דע"א נאמן להעיד במציאה וע"כ משום דע"א נאמן במקום דליכא חזקת ממון, וא"כ כאן דליכא חזקת ממון כיון דשניהם תופסין בכרכשתא דלא חשיב תפיסה גמורה וכמו שכ' התה"ד דכל זה לא חשיב מוחזק רק לענין זה דלא נאמר דין כל דאלים גבר אבל לא חשיב כלל חזקת ממון גמור, והוי כמו במציאה דג"כ חשוב חזקה קצת כמו שכתבו התוס' גבי נפקד דמשו"ה לא אמרו כאן כל דאלים גבר משום דהנפקד חשוב מוחזק מכח שניהם, ובמציאה כמו כן חשוב מוחזק מכח מי שנאבדה לו ואעפ"כ כתב הר"ן דנאמן אחד לומר דשל פלוני הם, כמו כן בשנים אוחזין ותפיסי בכרכשתא לא חשוב חזקת ממון וע"א נאמן בכה"ג לברר של מי הם, ולכאורה נראה קצת ראי' לדין זה מגמ' דלקמן (קט"ז ב') וליחזי מאן פנינהו ולישייליה יעו"ש, הרי דאם הי' אחד מעיד הי' נאמן לומר אם בחבטא נפיל או בחבסא נפיל, וע"כ משום דלא חשיבי מוחזקין ע"כ הי' אחד ג"כ נאמן, אבל לאחר העיון נראה דזה אינו דבאמת דברי הר"ן תמוהים לכאורה דהא לקמן אמרינן דסימנין וסימנין וע"א יניח הרי שאין ע"א נאמן במציאה, וכבר עמדו בזה האחרונים, אבל לענ"ד נראה שדברי הר"ן אינם אמורים רק בשאין מי שמכחיש את הע"א כמו במציאה דאז ע"א נאמן לברר של מי הוא, והר"ן ז"ל לשיטתו בזה שכתב בקדושין באב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט. וכתב הר"ן אף שאין דבר שבערוה פחות משנים הכא כיון שאינו בא לאפוקי מחזקתה רק לברר למי נתקדשה, נאמן יעו"ש, אף דדבר שבערוה ילפינן מממון ואין ע"א נאמן וע"כ לומר דבכה"ג דלא אתי לאפוקי מחזקתה ורק לברר נאמן לומר דלפלוני נתקדשה, וא"כ הכ"נ לענין ממון ע"א נאמן לברר של מי הם הכלים שנמצאו, וע"כ שפיר כתב הר"ן בחולין דע"א נאמן במציאה, אבל כ"ז במקום דליכא הכחשה אבל במקום דאיכא הכחשה ע"א במקום הכחשה לאו כלום הוא, וע"כ בסימנין וסימנין וע"א יניח כיון שזה עומד ואומר דשלי הם ומכחיש להעד ע"כ אין העד נאמן, ושם בפ' הבית והעליה דמשמע דאחד נאמן היינו משום דשם ליכא מי שמכחיש אותו ע"כ הי' נאמן כיון דלא אתי לאפוקי מחזקה, ולפ"ז כאן בסוגיין שפיר הקשו הראשונים ז"ל דאין ע"א נאמן כיון שזה שכנגדו מכחיש ואומר כולה שלי ודאי אין ע"א נאמן אפי' במקום דליכא חזקה גמורה, והאחרונים הקשו עוד על הר"ן מגמ' שבועות (ל"ב א') הכל מודים בע"א וכו' ואמאי לא חשיב נמי בע"א דמציאה שנאמן וחייב אם כפר משום שבועת העדות, ולענ"ד לפ"מ שנתבאר לק"מ דנאמנות העד כאן אינו משום גדר עדות שבממון ורק במקום שאין כאן חזקת ממון והכחשה ע"א נאמן, ובזה גם קרוב נאמן כמו שם בהאב שאמר קדשתי את בתי דנאמן ליתן גט בין קרוב ובין כשר, דלברר שנאמן הוא כמו גדר איסורין שע"א נאמן וע"כ כיון שאין צריך כאן גדר עדות כלל ע"א נאמן אף בלא הגדה בב"ד שכאן א"צ הגדה בב"ד כלל והמוצא מחוייב להחזיר למי שזה אומר דשל פלוני הם אף אם לא הגיד בב"ד דבמקום דע"א נאמן א"צ הגדה בב"ד כמבואר בתשובת הר"ן סי' וע"כ גם כאן הוא נאמן בלא הגדה בב"ד, ובשבועת העדות הא אינו מיחייב רק במקום שצריך הגדה בב"ד כדאמרינן שם אם לא יגיד ונשא עונו במקום הראוי להגדה, וכאן כיון שנאמן בלא הגדה בב"ד א"כ אף אם כפר בב"ד כמו שלא בב"ד דמי שאין תורת ב"ד עליהם אחרי שאין צריך להגדתו בב"ד והוי כמו שכפר חוץ לב"ד וחוץ לב"ד אינו מחוייב קרבן שבוה"ע, כדאיתא התם, וז"ב: