מרחשת חלק ב תסב

ב) שיטת רש"י ז"ל שכתב דפירכת הגמ' ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב היינו מיתה, משמע דממון הוא חייב אף אם תחב לו במקום שא"א לאהדורי, וצריך לבאר אחת משתי אלה לדעת רש"י ז"ל או דס"ל דמיירי דגם אם הוא במקום דא"א לאהדורי ג"כ לא נפסד ושו"פ וע"כ הי' חייב על הנאת מעיו משום שנהנה משל זה שהוא חסר כיון דשוה פרוטה גם במקום שא"א לאהדורי, וסברת הר"י ז"ל דהוי אבוד מן העולם לא ס"ל דס"ל דהוי של בעלים אפי' במקום דא"א לאהדורי כיון שהוא שו"פ וא"כ הוי זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם וע"כ מפרש דקושית הגמ' היא משום דאינו חייב מיתה דאנוס הוא, או נאמר דדעת רש"י ז"ל ג"כ דאם הוא במקום שא"א לאהדורי הוא באמת נפסד ולא שוה כלום, והא דמיחייב ממון דהא הוי זה נהנה וזל"ח כיון שאם החזירו אינו שוה כלום, הוא משום דאזיל בשיטת התוס' (ב"ק כ' ב') ד"ה הא איתהנית דמשו"ה חייב משום שהוא נהנה ע"י החסרון שהי' תחלה, וכן נראה שהיא דעת רש"י ז"ל ממה שפירש באוקימתא דר"פ כשתחב לו חבירו משקין של תרומה דלא מצי לאחיובי' משום גזילה דהא לא חזיא למידי משמע שאינו שוה כלום ואעפ"כ מיחייב אהנאת מעיו וע"כ הוא משום שנהנה ע"י החסרון שהי' תחלה, וע"כ לדעת רש"י ז"ל הוא לעולם מתחייב על הנאת מעיו בין בא"א לאהדורי בין באפשר לאהדורי ע"י הדחק אף שבשניהם לא שוה ולא מידי אלא דבא"א לאהדורי לא הי' מתחייב מיתה משום דאנוס הוא

ואגב נבאר דעת רש"י ז"ל במש"כ ד"ה איבעי ליה לאהדורי ואי לא אהדריה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב כלום עכ"ל ותמה בדו"ח להגרע"א דהא ודאי גם הראשון נעשה גזלן וחייב אלא שאם רוצה לגבות מהשני הוא גובה כמו בגזל ול"נ הבעלים שרמז"ג רמז"ג אבל הראשון ודאי הוי גזלן, וכן תמה על דברי ר"י שהוצרך להביא ממרחק לחמו דהשני הוא מחוייב ג"כ מהא דב"ק דרמ"ג הא זה מוכח מסוגיא גופיה מהא דפריך אי דמצי לאהדורי הרי שהשני חייב, ונראה דדעת רש"י ז"ל והר"י דגזלן אינו מתחייב רק באחת משתי אלה או שמתכוון לגזול לעצמו שאז תיכף שנטלה הוא מתחייב מטעם גזלה או אף אם נוטלה כדי להזיק ולאבדה מן העולם וכמו דאיתא בב"ק (צ"ח א') הזורק מטבע של חבירו לים שאם שקלה בידיה מיגזל גזליה והשבה מעליא בעי למעבד הרי שהוא נעשה עליו גזלן אף אם אין כוונתו אלא להזיק ולאבד מן העולם, אולם כ"ז כה"ג אבל אם נטלה שלא לצורך עצמו רק נטלה להאכילה לאחר ותחב לו להאחר במקום שאפשר להחזיר ולהיות שלם כבתחלה וא"כ לא עשה ולא כלום שלא נתכוון לגזול לעצמו וגם לא איבדה כיון שהניחה במקום שלא נפסד כלל, שאם השני יחזירה לא נפסד כלל, ואם השני באמת אינו מחזיר והוא בולע אותה א"כ השני הוא הגזלן כיון שהראשון לא נעשה גזלן עליה מעולם, ודוקא שנטלה ואיבדה מן העולם אז הוא נעשה גזלן משעה שנטלה אבל כאן הראשון לא עשה כלום כיון שלא נטלה לעצמו, וגם הניחה במקום שאינו נפסד ואם יפסידה השני הרי יתחייב עליה נמצא שלא עשה כלום ושפיר כתב רש"י ז"ל דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב כלום וכן לא הביאו התוס' ראי' מכאן דבגזל ול"נ הבעלים שגם השני חייב מהא דפריך דאי בעי לאהדורי שהשני חייב משום דשאני הכא שהראשון לא נעשה גזלן כלל וע"כ השני הוא שגוזל עתה, אבל במקום שהראשון כבר גזלה שהניחה במקום דא"א לאהדורי א"כ כבר איבדה מן העולם ונעשה הראשון גזלן עלה שוב אפשר דהשני לא הוי חייב מידי וע"כ הביאו מב"ק דרמ"ג אף שהראשון כבר נעשה גזלן, ובאמת חילוק זה שגזלן איני מתחייב רק בשנטלה ואיבדה מן העולם הוא מתבאר מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בב"ק (נ"ו ב') ד"ה פשיטא דהוציאוה לסטים לסטים חייבין הוא דוקא בשהוציאוה לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה פטורין, והיינו כשהוציאוה כדי שתלך משם שעל היזק כזה אינם מתחייבים הלסטים כדתנן התם פרצוה לסטים פטורין שאינו אלא גרמא בעלמא ופטורין גם על הבהמה כדאיתא שם (נ"ה ב') ברש"י ד"ה אי אכותל ובתוד"ה אילימא, וכיון שאין זה איבוד בידים לא מחייבי עלה אף אם הוציאוה משום דלא נטלוה והזיקוה ואבדוה מן העולם ממש רק גרמו לה שתוכל לילך משם ושלא תהי' משומרת שאינה אלא גרמא בעלמא וכיון שלא עשו בה היזק ממש לא נעשו גזלן עליה אף אם הוציאוה על דעת כן אם לא שהוציאו לגוזלה ולצורך עצמם, והבן

ג) שיטת ר"ת ז"ל שהובא בתו"י בכתובות שם שמפרש דבמצי לאהדורי ע"י הדחק שם הוי כבר נהנה גרונו ובאין כאחד חיוב תשלומין ומיתה ושם אי לאו חיוב מיתה הי' מתחייב על הנאתו דבמקום שיכול לאהדורי ע"י הדחק הוי זה הנאת גרונו שחייב לשלם הנאתו, והא דמחייב על הנאת גרונו במקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק אף שבזה אנוס הוא שבמקום זה תחב לו חבירו הוא משום דכיון דמצי לאהדורי ע"י הדחק ולא הדרה ניחא ליה בהנאה, נמצא לפי דעת ר"ת הא דלא מתחייב בדלא מצי לאהדורי הוא משום דאפשר דלא ניחא ליה בהנאה והא דלא אהדר משום דלא אפשר, ולכאורה צריך להבין אף אם לא ניחא ליה מ"מ הא נהנה ולתחייב על הנאת גרונו, ונראה דדברי ר"ת ז"ל נוטים כלפי השיטה שכתבנו לעיל שהיא דעת הרא"ש דבאוכל חסרונו של חבירו הוא פטור כיון דהוי גברא דלא עביד למיגר, ולפ"ז ס"ל לר"ת לחלק דבמקום דאפשר לאהדורי ש"מ דניחא ליה בהנאה זו ומדלא אהדר והוי כגברא דעביד למיגר משו"ה חייב על הנאתו אף דאנוס הוא שבא לו ע"י חבירו מ"מ כיון שלא החזיר והי' יכול להחזיר אפי' ע"י הדחק מוכח שרוצה בהנאה זו וחייב לשלם, אי לאו דחיוב מיחה בא אז דלאביי פטור, אבל במקום דא"א לאהדורי שאז אפשר דלא ניחא ליה בהנאה זו והוי כגברא דלא עביד למיגר שפטור אף שנהנה מחסרונו של חבירו שאם הי' אפשר להחזיר היתה שו"פ ולא היתה נמאסת וכמו שכ' התוס' דשלא בפני גר חזיא יע"ש

סימן לו. א. הקצוה"ח בסי' ע"ג כתב דבכפירת גוף החפץ ולא שוויו חשוב ממון וחייב ע"ז שבועה דאורייתא היכא שטוען על חפץ ידוע, ולענ"ד יש בזה חילוקי דינים כאשר אבאר בעז"ה

א) הנה התוס' בב"מ (ח' א') ד"ה אלא הקשו על הא דאמרינן שם ממאי דבמציאה דילמא במו"מ אמאי קאמר דילמא במו"מ אפי' אם מיירי במציאה ג"כ מצי לדחויי כדדחי, ויעו"ש מה שנדחקו בזה, אולם לענ"ד נראה ליישב על נכון דלכאורה קשה איך אמרינן שם איצטריך סד"א האי דקאמר חציה שלי להוי כמשיב אבדה וליפטר קמ"ל האי אערומי קמערים וכו', איך אפשר ליפטר את זה משבועה במיגו דבעי אמר כולה שלי ומאי שנא זה מכל מודה במקצת שצריך שבועה דאורייתא ולא אמרינן מיגו דבעי כופר הכל משום דהוי מיגו דהעזה, וא"כ הכ"נ, לא מבעי לר"ח דס"ל הילך חייב א"כ כאן באומר חציה שלי דהוי מודה במקצת גמור וחיוב שבועה דאורייתא, לא שייך משיב אבדה דהא הוי מיגו דהעזה לפטור משבועה דזה לא אמרינן. ואפי' לדידן דקיי"ל הילך פטור ג"כ קשה לדעת השמ"ק (ד' א') דאף אם הילך פטור מ"מ בכופר הכל הוי העזה שלא כדעת התוס' שם ד"ה וש"מ שכ' דאם הילך פטור הוי העזה