מרחשת חלק ב תסא

ונהנית משלם מה שנהנית ולא הוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כיון דאית ליה פסידא לבעל השדה חייב בעל הבהמה לשלם מה שנהנית אף שהי' באונס וא"כ הכ"נ אף דהמשכון נשרף באונס והוא פטור ע"ז מ"מ כיון דע"י היזק זה נפטר מחובו ויש לו פסידא לבעל המשכון יש לו ליטול מה שנהנה שמעון שנפטר מחובו ומשתרשי ליה ויעו"ש שנשאר בצ"ע, אמנם באמת לפמש"כ התוס' ב"ק הנ"ל לק"מ כיון שההנאה באה לו לא ע"י מעשיו לא משלם מה שנהנה כלל והכ"נ זה שנשרף לא בא לו לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו א"צ לשלם מה שנהנה כלל

ח) ועיין בשעה"מ מה שרצה לתרץ דשאני הכא משום דהוי זה נהנה וזל"ח משום דבלא"ה הי' נשרף בבית הכותי וע"כ אף דמשתרשי ליה מ"מ הו"ל ז"נ וזל"ח דהא בלא"ה הי' לו נזק, ושוב דחה זה מדברי התוס' ב"ק (כ' ב') ד"ה הא איתהנית שכ' לחלק על הא דאמרינן ז"נ וזל"ח פטור מהא דאמרינן דתחב לו חבירו בביה"ב אף אם הי' מחזיר היתה נמאסת מ"מ חייב לשלם מה שנהנה ותי' דמ"מ זה נהנה משום החסרון שהי' לחבירו תחלה, וא"כ הכ"נ במשכון כיון דשמעון נהנה מחסרונו של חבירו חשיב זה נהנה וזה חסר ויעו"ש מש"כ בזה, ולענ"ד אין דמיונו עולה יפה דשאני התם בתחב לו חבירו שגם החסרון הזה בא לו ע"י חבירו וע"י מעשה זה שהרי הוא מונח בגרונו וע"י שהי' מונח בגרונו הוא נפסד וע"כ בשנהנה אח"כ חשוב זה נהנה מחסרונו של חבירו שגם החסרון הזה בא לו ע"י משום דאם לא הי' נתחב בבית בליעתו לא הי' נפסד אלא שאין לחייב אותו משום מזיק משום שחבירו עשה זה והוא אנוס אבל עכ"פ הנאתו באה לו ע"י חסרון שנעשה ע"י, משא"כ במשכון שהחסרון לא נעשה על ידו כלל שהחסרון נעשה בלא"ה ובא מעלמא, מהיכי יתחייב גם הוא כיון דבלא"ה הי' נפסד מן העולם שלא על ידו כלל, כנ"ל

ט) שוב התבוננתי שהתוס' שפיר הוכרחו לפרש הא דתחב לו חבירו בביה"ב מיירי דוקא שאחר הי' התוחב ולא בעל התרומה עצמו לפמש"כ בסמוך ד"ה ל"צ דהא דמוקי לה במצי לאהדורי ע"י הדחק דלא אמרינן ניהדרה משום דאין מרויחין בעלים בכך שאם החזירה היתה נמאסת והא דמשלם על הנאת מעיו דכיון דבלא"ה היתה נמאסת א"כ הו"ל זה נהנה וזל"ח שפטור משום דמיירי שמעיקרא שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה וע"כ כיון דשוה כל שהוא מיחייב בכל כדאמרינן בב"ק משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירא מיחייב בכל או משום שחרוריתא דאשייתא מיחייב לכו"ע בכל יעו"ש בתוס', והשתא כיון שעיקר החיוב הוא הא דמשלם כל הנאתו משום דכל שהוא מיחייב מצד מזיק דאם אהדרה הוי ליה כ"ש ועי"ז מיחייב בכל א"כ א"ש דוקא בתחב לו אחר שעל הכ"ש הוא מיחייב מצד מזיק וע"כ מגלגלין עליו כל הנאתו אבל אם התוחב הי' בעל התרומה בעצמו דאז לא הי' חייב משום מזיק משום דהוי מזיק ברשות שאינו חייב וכמו שהבאתי לעיל בשם הקצוה"ח, וא"כ לא הי' החיוב רק משום נהנה וכיון שכבר הבאנו לעיל בשם השמ"ק דלא אמרינן מגלגלין עליו את הכל אלא במקום שהקצת שהוא מתחייב הוא בשחסרו שמתחייב מטעם מזיק אז מגלגלין עליו כל הנאתו אבל במקום שמכח מזיק לגמרי פטור אלא שמצד הנאתו מתחייב קצת בזה לא אמרו דמגלגלין עליו כל הנאתו, וא"כ אם הוי מיירי בשבעל התרומה בעצמו הוא התוחב דמשום מזיק פטור הי' לגמרי תו לא הי' מגלגלין עליו את כל הנאתו וכמו שכתב השמ"ק וע"כ הוכרחו התוס' לפרש דמיירי בתחב לו אחר, וזה נכון מאד בס"ד וזכינו לדין שגם התוס' בכתובות ס"ל כדעת השמ"ק וכמו שנת': ה. וכיון דאתיא לידן סוגיא זו דתחב לו חבירו אמרתי לבאר בזה דיש בסוגיא זו ג' שיטות בענין חיוב תשלומין דהנאת מעיו ומקודם נבאר שיטת הר"י ז"ל בתוס' ומתוכה נבא לבאר גם שיטות רש"י ור"ת ז"ל

א) שיטת הר"י בתוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי דבתחב לו חבירו במקום דא"א לאהדורי אין השני מחוייב לשלם גם על הנאת מעיו והטעם כ' שם אע"ג דאמרינן דגזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מז"ג רמ"ג הוא דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעין בשעה שזה גזלו אבל הכא בשעה שזה נהנה ממנו הוא כבר אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורי אין לו על השני כלום, ולכאורה למה הוצרכו לדחוקי משום דאבוד מן העולם, דהא לפמש"כ לקמן ד"ה ל"צ דהא דמיחייב לשלם במצי לאהדורי ע"י הדחק משום דמיירי בשהיתה שוה פרוטה ועכשיו שהיא בביה"ב במקום שא"י לאהדורי רק ע"י הדחק אינו שוה פרוטה ורק החיוב הוא משום דכיון דשוה כל שהוא אז מיחייב בכל ומגלגלין עליו כל הנאתו וכ"כ לעיל דדוקא במקום שהכ"ש שהוא חייב הוא משום מזיק אז מגלגלין כל הנאתו אבל במקום שהכ"ש שהוא מיחייב עלה אינו חייב מצד מזיק אלא משום נהנה בזה אין מגלגלין כל הנאתו א"כ בלא"ה א"ש דבמקום דלא מצי לאהדורי דאז גם הכ"ש שהוא חסר ג"כ אין השני חייב משום מזיק דהא אנוס הוא דאי אפשר לו לאהדורי וא"כ בזה אין מגלגלין כל הנאתו וא"כ שפיר פריך אמאי חייב וא"צ לחדש לסברת הר"י משום שאבוד מן העולם, ונראה דלהר"י קשה לו א"כ מאי פריך בפשיטות אמאי חייב אדרבה לוקמה דגם במקום דאי אפשר לאהדורי היא שוה פרוטה או יותר אם הי' אפשר לאהדורי שלא היתה נמאסת כ"כ לבלי להיות שוה פרוטה אפי' במקום דא"א לאהדורי, וא"כ שפיר הי' מתחייב על הנאת מעיו דכיון דגם שם במקום דא"א לאהדורי היא שו"פ אי לאו משום דקלב"מ, ולזה הוצרך הר"י לפרש דבמקום דא"א לאהדורי אז אף אם היא שוה גם שם שו"פ מ"מ פטור השני מלשלם משום שבשעה שהוא נהנה כבר אבוד מן העולם, וכוונתו נראה דכיון שהוא במקום דאי אפשר לאהדורי וא"כ אין הבעלים יכולים להציל כלל והוי כמו זוטו של ים ושלוליתו של נהר דהוי הפקר ותו אינו של בעלים וא"כ בשעה שזה השני נהנה כבר אבודה מהבעלים ומכל אדם והוי הפקר ויכול השני לומר מהפקירא קזכינא וכמו דאיתא בב"ק (קט"ו ב') בנשברה חביות של דבש באם אינו יכול להציל יכול הלה לומר מהפקירא קזכינא

היוצא לנו מזה דבא"א לאהדורי לדעת ר"י ז"ל פטור מלשלם על הנאת מעיו אף אם הי' שוה פרוטה אם הי' מחזירו משום דהוי אבוד מן העולם וכמו שנח', ובאפשר לאהדורי ע"י הדחק הוא כן, אם הי' שו"פ אם הי' מחזירו אז הי' חייב לשלם אם לא החזיר משום דכיון דאפשר לאהדורי ולא החזיר הרי הזיקו, וחיוב מיתה דתרומה הוא בא אח"כ כשהוא במקום דא"א לאהדורי א"כ לא באו כאחת וחייב לשלם, אבל אם כשהוא במקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק אינו שו"פ ורק מקודם הי' שו"פ או יותר נמצא דעל מה שלא החזיר לא הי' מתחייב משום שאין ההיזק שו"פ ופטור מלשלם אלא דמשו"ה הי' חייב משום דכשבא במקום דא"א לאהדורי דשם הו"ל הנאת מעיו וא"כ הוא נהנה והי' חייב לשלם הכל גם על הנאתו משום דאחסריה כל שהוא מקודם במה שלא החזירו וע"כ מגלגלין עליו כל הנאתו, וכיון דהנאתו באה אז בשעת חיוב מיתה דתרומה א"כ למ"ד מיתה ביד"ש פוטר הוא פטור מלשלם, וזהו מחלוקת אביי ורבא, זו היא שיטת הר"י בתוס': שיטת