מרחשת חלק ב תנט

שהוא הי' יכול לקנות צבע ולצבעו, נמצא שבעצם השבח שנעשה לא בא ע"י סממנין של בעל הסממנין דוקא שזה הי' יכול בעל הצמר לבדו לעשות וא"כ לא הועיל לו ולא מידי בעל הסממנין בעצם השבח, ורק בעל הסממנין גרם לו הנאה לבעל הצמר בזה שמשתרשי לו ממון שהי' צריך להוציא על דמי הסממנין א"כ ההנאה היא לא בגוף השבח שבצמר רק בזה שלא הי' צריך להוציא מעות על הסממנין ומשתרשי ליה דמי הסממנין וא"כ אין זו הנאה ושבח בעין וריוח לפנינו רק הנאה לבדה, ועל כיוצא בזה אם לא הי' בעל הסממנין חסר הי' הדין דז"נ וזל"ח שפטור כמו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שהי' צריך להוציא דמים על דירה אחרת ואעפ"כ פטור, ועל אופן כזה חדשו עוד התוס' והוסיפו וכתבו שאף במקום שנפסד זה מ"מ כיון שההנאה והשתרשות הממון בא לו לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו כה"ג אין צריך לשלם אף אם נפסד זה על ידו, אבל בהוספה ובנפחא וכדומה שאותה הנאה היא שבאה דווקא ע"י מעותיו של זה והוא לא הי' יכול לעשותו לבדו וא"כ נמצא שמעותיו של זה גרמו עצם השבח וע"כ יש להם חלק בגוף השבח, והבן כי החילוק ברור ונכון, וזו היא כוונת התוס', וזהו באמת כוונת הגמ' בבכורות שהבאתי לעיל בפדיון פ"ח או דילמא דקני ליה ביני ביני והיינו משום שאותו השבח שהביא הפודה היו יכולים הבעלים בעצמם לעשות וא"כ אין לו חלק להפודה בגוף הפט"ח ואי משום שהרויח לו ממון דמי פדיון הפ"ח והוי כמבריח ארי במקום דאית ליה פסידא וכמו ביורד בשדה חבירו שלא ברשות שנוטל הוצאתו בזה אמר שלא הרויח לו כלל שהי' יכול לפדותו בשה כל שהו אפי' בפטרוזא בת דנקא וקני ליה ביני ביני והבן

ד) ויצא לנו לפ"ז בנידון דידן בתערובות שהעלינו בעז"ה שחולקין בין שניהם השבח שכל זה הוא באיסור שאסור לבטל לכתחלה אבל בתרומת חו"ל לדעת הפוסקים שמותר לבטל לכתחלה ברוב אפי' בלא נתערב מקודם בפחות כמבואר בש"ך יו"ד סי' שכ"ג סק"י בזה אם נתבטלה אין לבעל החולין כל חלק בשבח התרומה שנתבטלה שזה הי' יכול בעל התרומה בעצמו לעשות ולערב בשלו וע"כ אין לבעל החולין חלק בגוף השבח ולא אהני לו ולא מידי

ה) ולכאורה יש להעיר בנידון דברינו מהא דאיתא ושנינו במס' מעשר שני (פ"ב מ"א) לענין פדיון מעשר שני זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני יעו"ש, והיינו שאם השבח מהחולין ניכר בהתערובות של מעשר שני אז צריך לנכות מהפדיון חשבון השבח שהשביחו החולין ואם אין השבח ניכר אף שהחולין השביחו את המע"ש אין מנכין מחשבון פדיון מעות מע"ש וכולו לשני, ויעו"ש בר"ש ובירושלמי שם נחלקו רי"ו ור"ל דרי"ו ס"ל שהשבח ניכר הוא דווקא בשהותיר מדה כלומר שנתוספה מדתה ע"י תערובות החולין אז מנכין לפי חשבון החולין וא"צ לפדותה רק אחר ניכוי השבח שהשביח החולין ולר"ל ס"ל אף אם לא הותיר מדה כל שטעמו ושבחו ניכר השבח הוא לפי חשבון אבל אם אינו ניכר טעמו ושבחו אז הוא כולו לשני יעו"ש, ולפ"ז היינו יכולין לומר דגם בממון ג"כ כה"ג שאם ניכר השבח אז באמת יש חלק גם לבעל המעות שגרמו השבח אבל אם אינו ניכר השבח אז אין לבעה"מ כל חלק בהם ולפ"ז הי' אפשר לחלק דדווקא בהוסיפו לו אחת לשליח שניכר השבח שבא ע"י מעותיו של זה וכמו כן בנפחא שניכר השבח שבא ע"י הולד ע"כ יש חלק לבעה"מ ולבעל הולד בשבח הניכר וחולקין שניהם, אבל בתערובת חתיכת איסור בהיתר אף שהושבחה החתיכה ונתעלה בדמים ע"י שהוכשרה והותרה מ"מ השבח אינו ניכר בה כלל וכמו דאמרינן בתרומה דנטמאת דחשיב היזק שאינו ניכר ה"ה להיפך כשהוכשרה מ"מ אינו ניכר עצם השבח בהחתיכה ולפ"ז יש לומר דבזה אין להגורם השבח כל חלק כיון שבעצם אין ניכר השבח כלל וכמו בפדיון מע"ש

ו) ועפ"ז היינו יכולין לפרש דברי התוס' בב"ק (ק"א א') שהבאנו בתירוצם השני שכ' דמשו"ה אין משלם בעל הצמר הנאת הסממנין משום שלא חשוב הנאה שאינו אלא נוי בעלמא יותר, וזה לכאורה אינו מובן דמה לי שאינו אלא נוי בעלמא מ"מ עי"ז הצמר נתעלה בדמים והוא שוה יותר א"כ אין לך הנאה גדולה מזו שמקודם הי' הצמר שוה עשרה דינרין ועכשיו שוה ט"ו ולפי דברי הירושלמי דכל שאין השבח ניכר אז השבח כולו לשני י"ל דזהו באמת כוונת התוס' דלא חשוב הנאה שאינו אלא נוי בעלמא והוי כאלו לא ניכר השבח כלל וע"כ אינו משלם דמי הנאתו אף שנהנה, ואפשר ששני תירוצי התוס' נחלקו במחלוקת אליבא דר"ל דבתירוץ הראשון ס"ל להתוס' כר"ל דכל שהשבח ניכר אף שלא הותיר במדה מ"מ השבח לפי חשבון וע"כ הוי ס"ל כיון שהנוי ניכר אף שאין שבח סמנין ע"ג צמר ולא הוי הותיר במדה מ"מ כיון ששבחו ניכר צריך לשלם הנאתו וע"כ הוכרחו לחדש דכה"ג אין צריך לשלם דמי הנאתו במקום שאיני נהנה לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשי בהמתו, ובתירוצם השני תרצו דגם לר"ל ג"כ לא חשוב השבח ניכר משום דאינו אלא לנוי בעלמא ולא חשוב ניכר דחזותא לאו מילתא היא וע"כ אין לו לבעל הסממנין בהשבח כלום כמו במע"ש שכולו לשני כל שאין טעמו ושבחו ניכר

ז) אבל באמת זה אינו דלענין ממון לא שייך לחלק בכה''ג דבמפורש אמרו בירושלמי שם וז"ל מתנתא פליג על רי"ו האשה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח הר כרגלי שתיהן אמר ר' בא תחומין עשי למדת הדין תדע לך שהוא כן וכי וכו' אפי' עצים וסברין מימר עצים אין בהם ממש ויעוי' בפנ"מ שם שאפי' בעצים שאין טעמו ושבחו ניכר מ"מ הלכו בהן אחרי מדת הדין, הרי מוכח שלענין ממון אין שייך לחלק בין ניכר לאין ניכר ויעוש"ה, ומש"כ התוס' בתירוצם השני אי נמי משום דנוי לא חשוב הנאה צ"ע קצת ולפמש"כ לעיל דכוונת התוס' ג"כ שאינו מעולה בדמים יותר משום הצבע רק מושבח מצד המראה א"ש דבתירוצם השני ס"ל דזה שהוא מושבח מצד המראה לא חשוב הנאה כלל, והבן: ד. א) וראיתי להמח"א ה' נזק"מ ה"ב שהקשה על סברת התוס' דב"ק הנ"ל בתירוצם הא' דכל שלא באה הנאתו ע"י עצמו או ע"י מעשה בהמתו אינו משלם מה שנהנה מהא דפריך הגמ' בב"מ (מ"ב ב') גבי סרסיה דרמא כשותא דבעל הפקדון בשיכרא דמפקיד והא קא משתרשי ליה כלו' ומשלם המפקיד, משמע דאפי' כשנהנה ממונו ע"י אחר וממילא מטי ליה הנאה ג"כ חייב לשלם דמי הנאתו ויעו"ש מש"כ שם לפי דרכו

ב) ולענ"ד נראה דלא קשיא, דודאי אף אם אינו צריך לשלם להמפקיד דמי הנאתו מ"מ הוא צריך לשלם לסרסיה מה שההנהו שהסרסא ע"י מעשיו בעצמו עשה לו הנאה והוי כמו שיורד לשדה חבירו ונוטע שצריך לשלם לו דמי הנאתו, והכ"נ הסרסא ההנהו להנפקד דמי כשותא ע"י מעשיו עצמו דמה לי אם ההנהו ע"י ממונו או ע"י ממון אחרים דמ"מ הוא עצמו ההנהו ומחויב לשלם לו דמי הנאתו להסרסא דלא גרע מפועל שההנה לבעה"ב, וממילא כיון שהסרסא צריך לקבל דמי הנאה מהנפקד הדמים שיקבל ממנו צריך ליתן להמפקיד דקימ"ל כרי"ו דאין אדם עושה סחורה בפרתו של חבירו וע"כ דמי הנאה שיקבל הסרסא מהנפקד צריך לשלם להמפקיד, ודווקא בצבע קופא שא"צ לשלם להקופא דהקופא לאו בר מקבל פרעון הוא וע"כ הוי ממילא נהנה מממונו של חבירו אבל במקום שצריך לשלם להמהנה ממילא אותן הדמים שייכים למי שממון שלו שבא לזה הנאה ע"י ממונו והבן, ומש"כ הש"ך בסי' שצ"ב הביאו המח"א שם דבתוחב אוכלין של חבירו לתוך פיו של בהמת חבירו שפטור בעל הבהמה מלשלם ולא אמרינן דעכ"פ צריך לשלם הנאתו להתוחב וממילא שייך לבעל הפירות אפשר