מרחשת חלק ב תנח

בהנאה שמקודם לא הי' לו שווי דמים כלל, ואף למ"ד איה"נ יש להם בעלים מ"מ אין לבעלים בהם שווי דמים כלל, בזה אם ע"י ביטול הוכשר באכילה ובהנאה המכשיר נוטל כל השבח משום שהוא עשה הכל כיון שמקודם לא הי' לו שווי דמים כלל והוי כעפרא בעלמא ממילא זה שנתערב אצלו הוא עשה כל השבח וע"כ הכל שלו שדומה כאלו עשה כל הגוף והשבח לבדו כיון שמקודם לא הי' לו שווי דמים כלל, ולפ"ז א"ש הא דב"מ דשם בערלה שאסור בהנאה ואי לאו הגושין לא הי' שווי כלל להפירות וע"כ הוי הכל של בעל הזיתים משום שהוא עשה כולו, והחילוק ברור ונכון בס"ד

יב) ובזה יבואר לנו סברת הגמ' בחד צד איבעיא בבכורות (ד' י"א א') הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו לפודה או לבעלים אליבא דר"ש ל"ת לך כיון דאמר מותר בהנאה דבעלים הוא (ולא מצי כהן לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי, רש"י, והיינו משום דהוי רק פורע חובו של חבירו ומבריח ארי הוא), כי תיבעי לך אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה להקדש מדמינן ליה ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו או"ד כיון דקני ליה ביני ביני לא דמי להקדש וכו', ולכאורה אינו מובן מה סברא היא זו שיהא הפטר חמור שייך להפודה הא של בעלים הוא ומה דמיין הוא זה להקדש דהקדש אינו של בעלים כלל דכיון שהקדישו הרי הוא כמו שמכרו ונתנו למתנה להקדש אבל פטר חמיר אף שאסור בהנאה מ"מ של בעלים הוא וזה שפדאו הוי כמו מבריח ארי מנכסי חבירו ואי אית ליה פסידא לא ישלם לו רק שווי השה שנתנה לכהן אבל באיזו זכות יהי' שייך להפודה, אבל לפי המבואר דבדבר שאסור בהנאה זה שהכשיר נוטל כולו משום שהוא התירו והוא עשה כל השבח א"ש סוגית הגמ' דכיון דפ"ח אסור בהנאה והר"ז הפודה התירו נמצא שהוא עשה כל השבח וע"כ היא נוטל הכל והוי של הפודה והר"ז דומה להקדש ששייך להפודה ורק משום שכיון דקני ליה ביני ביני וגם הבעלים היו יכולין לפדותו בשה ע"כ הוי ממון דידיה ולא שייך השבח להפודה

יג) ויש להעיר עוד בענין זה דלכאורה ספק זה הוא שאלת ראשונים בגמ' נדרים (ל"ו ב') בעא מיניה ר"י מר"ז התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהאיך מי מתקנת כרי' דההוא או"ד אי לאו כרי' דההוא לא הוי פירין דהדין תרומה וכו', ולכאורה שאלה זו היא ממש ספקתנו דשם ג"כ ענם התרומה היא של התורם ואעפ"כ מיבעי לן משום דאי לאו דההוא לא הוי פירי דהדין תרומה ובעל הכרי גרם לזה שיהיו הפירות של זה החורם תרומה ע"כ יש מקום לומר שיהו של בעל הכרי, ולכאורה אמאי לא אמרינן גם בזה שיהי' הדין שחולקין כמו בהוסיפו אחת לשליח, והנה על הך צד איבעיא שיהיו של התורם י"ל דלא דמי להוסיפו לשליח דשם ההנאה באה לשליח ממקום אחר אבל כאן הטובת הנאה היא באה מממונו של התורם שנדב לבו אותו לעשות ממינו תרומה על של זה והוא הפסיד ממונו ליתנו לכהן, ועוד כיון שיש לי רשות לתרום משלו על של חברו הר"ז לא גרע מיירד לתוך שדה של חבירו ברשות ונוטע בשל חבירו שאם השבח מרובה על ההוצאה נוטל השבח ואם ההוצאה מריבה נוטל את ההוצאה וכאן הא ההוצאה מרובה על השבח דהא עצם התרומה שוה יותר מהטובת הנאה שנותן לו ישראל ליתנה לב"ב כהן א"כ ודאי אין זה דומה להוסיפו לו ולהא דנפחא, וודאי הסברא הפשוטה נותנת שיהא של התורם, אבל לאידך גיסא אני תמה איך איבעי ליה שיהי' שייך הטוה"נ לבעל הכרי משים שע"י הכרי שלו בא לו לזה הטוה"נ, מ"מ אין אפשר לומר שתהא הטוה"נ כילה שלי לפחות יהי' הדין שחולקין כמו בנפחא ובהוסיפו לו לשליח ואיך ס"ד שיהי' הכל שלו, ולמסקנא דמסיק למר מתבואת זרעך ונתת שהטוה"נ היא של בעל הכרי ולמר מעשר ונתת שהטוה"נ היא של התורם לא קשיא משום דבין למר ובין למר גז"ה היא בתרומה ומר מפיק ליה מקרא דהוי של בעל הכרי ומר מפיק ליה דהוי של התורם, אבל בתחלה שמיבעי ליה מצד הסברא לא ידענא איך עלתה על דעתו שתהא כולה של בעל הכרי משים שגרם שתהא התרומה תרומה, וצע"ג לחלק בזה ולהבין גדרי הסברא בדבר זה, ואין להאריך עוד: ג. א) וקצת צ"ע לפ"מ שהעליתי שחולקין השבח ביניהם מדברי התוס' ב"ק (ק"א א') בגמר דחד וסממנין דחד ובא קוף וצבעיה שכ' התוס' שם ד"ה או"ד שהיכא שממונו נהנה לא ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו שאינו משלם אף היכי שחבירו נפסד על ידו, ולפי דבריהם בדין חתיכה שנתערבה צריך להיות הכל של בעל החתיכה הטריפה אף שהוכשרה והוא נהנה ע"י ממונו של זה מ"מ כיון שזה בא לו ממילא ולא ע"י מעשיו או מעשה בהמתו ומכש"כ שאין זה נפסד כלל דודאי הוי השבח של בעל החתיכה שגוף החתיכה היא שלו, ויעו"ש בתוס'

ב) ולולא דברי התוס' הייתי אומר דאוקימתא דרבינא מיירי ג"כ בזל צבעא כמו לעיל מזה, ואין כאן שבח בדמים ורק אם יש שבח סמנין ע"ג צמר מחוייב הוא זה לשלם לו משום שאמר לו סמנאי גבך הוי, אבל אם באמת היו דמיו יקרין משום הצבע אז הי' צריך לשלם כיון שדמיו יקרין והוי השבח בעין שעי"ז נתיקר וצריך ליתן לו לפחות מה שהפסיד, ושוב מצאתי בשמ"ק שם שהביא בשם המאירי שמדבריו מבואר שם שמפרש אוקימתא דרבינא בשזל צבעא אבל אם נתיקר מחמת הצבע הי' צריך באמת לשלם לו מה שהשביח גם אם אין שבח סמנין ע"ג צמר, ואפשר שגם התוס' מפרשין כך ומה שהקשו שנהנה שהוא מעולה אין כוונתם שעכשיו הוא שוה יותר אלא כוונתם הוא משום שהוא מושבח ומעולה מצד המראה וכמו שכ' השמ"ק, וזה הי' צריך להוציא דמים כדי לצבעו ונמצא שנהנה ע"י דמיו של זה ע"כ תירצו שכל שלא באה הנאתו ע"י מעשיו וע"י מעשה בהמתו וממונו פטור משום נהנה, אבל כ"ז בשאין השבח בעין או לא נתיקר אבל בנתיקר הרי השבח בעין ודאי זה מחוייב לתת לו חלק בהשבח כיון שהשבח הוא בעין ולפנינו, ועי' ברא"ש שם שלא כתב הלשון ומעולה בדמים רק מעולה ביותר וכוונתו כמ"ש וע"כ בחתיכה שנתעלתה והוקרה ע"י שהותרה באכילה והוי השבח בעין ומתרבה ממונו ע"י מעותיו של זה ודאי בעל החתיכה צריך לחלוק לבעל החתיכות הכשרות בהשבח וכמו בנפחא ובהוסיפו לו

ג) שוב התבוננתי שאין אנו צריכין לדחוק בדברי התוס' והם נכונים כפשוטם ואף אם הצמר מעולה בדמים ג"כ א"ש מה שכתבו שא"נ לשלם לבעל הצבע אם אין שבח סמנין ע"ג צמר, והוא דעד כאן לא אמרינן דבמקום שבא לו לזה הנאה ע"י מעותיו של זה יש לבעל המעות חלק בהשבח הוא דווקא בכה"ג דהוסיפו לו לשליח ובנפחא וכיוצא בזה לנידון ספיקתנו בתערובות דשם השבח לא הי' יכול לבוא ולהיות בלא מעותיו של זה כמו בהוסיפו לו דאי לאו מעותיו של המוכר לא הוסיפו להשליח וכמו כן בנפחא דאי לאו הולד לא הי' בא הנפחא ושבחים כאלו וכיוצא באלו לא הי' יכול הוא בעצמו לעשות לבדו בלא סיוע מעותיו של זה, וכן לדין שאנו למדין הימנו בתערובות שהוא בעצמו לא הי' יכול לערב ולבטל בתוך חתיכות כשרות של עצמו שאסור לבטל איסור לכתחלה ואם ביטל בידים אסור כל התערובות וא"כ השבח בא דוקא ממילא וע"י מעותיו של בעל החתיכות הכשרות המרובות וע"כ כיון שאותו שבח לא הי' יכול לעשות לבדו אם לא שמעותיו של זה גרמו לזה ע"כ יש לבעל המעות חלק בעצם השבח שסייע בהוויתו, אבל בשבח הצבע שאותו השבח שנתעלה הצמר ע"י הסמנין הי' יכול גם בעל הצמר לעשותו שהוא