מרחשת חלק ב תנז

נהנה וזה ל"ח אף שהעבד השתמש בידו של האדון לצורך עצמו מ"מ כיון שלא הגיע כל היזק להאדון עי"ז שהגביה המציאה שלא בטל ממלאכתו ולא מידי עי"ז והו"ל ז"נ וזל"ח העבד נהנה והאדון לא חסר וע"כ היא שייכת להעבד והוא זוכה בה לעצמו

ה) אולם כ"ז כשמגביהה עם מלאכתו שלא חסר האדון ולא מידי. אבל בשביטל ממלאכתו ע"י הגבהת המציאה נמצא שהאדון נפסד עי"ז שהשתמש העבד בזכותו ובידו של האדון שמשועבדת וקנוי' לו, ודין זה נהנה וזל"ח לא אמרו אלא במקום שזה ל"ח ולא מידי אבל במקום שזה חסר קצת אז הדין הוא שמשלם כל הנאתו כמו שכ' התוס' בב"ק (כ' ב') ד"ה הא (כ"א א') ד"ה ויהבי וכן כתבו התוס' בכתובות (ל' ב' ד"ה ל"צ) שבמקום שחסר כל שהוא אז מגלגלין עליו כל הנאתו, וא"כ היינו טעמא שבמבטל ממלאכתו שהמציאה היא לאדון משום שכיון שיש לו להאדון חסרון כ"ש ע"י שזה השתמש בממונו שמשועבד לצורך עצמו ולחפצו הרי מגלגלין ע"ז כל הנאתו וע"כ המציאה היא של האדון משום שזה הוא כל הנאתו ומגלגלין עליו את הכל *) הבן בדברים אלו ותמצא כי נכונים המה

ו) ובזה נבוא ליישב קושית התוס' מקדושין באמה העברי' שמציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה והוא ע"פ מה דאיתא בחו"מ (סי' צ"ו סע"ג) שקטן אינו מתחייב לשלם אלא במידי שיש לו הנאה לקטן אבל במקום שלא הי' לו הנאה לקטן פטור שהקטן שהזיק פטור יעו"ש, ומבואר לנו מזה שקטן אינו מתחייב רק על הנאתו אבל כל חיוב מצד היזק אין חל עליו כלל

ז) והנה בשמ"ק ב"ק (כ' ב') מבואר במה שכ' התוס' שם על זו שרמי בר חמא הביא ראי' לדבריו שזה נהנה וזה ל"ח חייב מהא דמשלמת מה שנהנית ומשום דסתם פירות ברשו"ה אפקורי מפקר להו וכ' התוס' היינו שמתיאש מהם שסבור שיתקלקלו עד שלא יגיעו לדמי מה שנהנית והקשה השמ"ק שם אכתי היכי מייתי ראי' מכאן לזה נהנה וזל"ת שחייב הא מ"מ יש כאן חסרון מועט וא"כ תשלם הכל כמו בשחרוריתא דאשייתא ותי' בשם הר"י ז"ל שבמקום שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו במשלמת מה שנהנית ששם מחמת מזיק פטור ששן ברשו"ה פטור בזה לא אמרו שמשום חסרון מועט יגלגלו עליו את הכל יעו"ש, מעתה לפ"מ שנתבאר בקטן שאין חיובו בא מחמת שהחסיר לחבירו שהקטן שהזיק פטור ועיקר חיובו אינו אלא בשנהנה א"כ בו לא אמרו שאם חסר קצת שיגלגלו עליו כל הנאתו

ח) מעתה תתיישב היטב קושית התוס' מאמה העברי' כיון שנותן שכר בטלתה לרבה ע"כ כשבטלה ממלאכתה א"כ מציאתה לרבה ולפי האמור שהטעם שמציאת הע"ע לרבו כשביטל ממלאכתו הוא משום שחסר קצת לרבו ומגלגלין עליו כל הנאתו א"כ אין זה אלא בע"ע שהוא גדול וחייב על החסרון מצד עצמו אבל באמה העברי' שקטנה היא ועל עצמות החסרון היא פטורה ואין חיובה אלא במקום הנאתה שכה"ג לא אמרו שבחסרון מועט מגלגלין עליו את הכל וע"כ משום זה לא שייך מציאתה לרבה כלל ואינה משלמת אלא שכר בטלה שהיא נהנה ממנה כדי להגביה מציאתה, והדברים נכונים לענ"ד

מעתה הרי מבואר מזה שז"נ וזל"ח שייך ג"כ בדבר שהוא בעין שהמציאה היא בעין ואעפ"כ אמרינן דבמקום שהאדון ל"ח הרי המציאה להעבד אף שהגיע לו להעבד הנאה ע"י ידו של האדון שמשועבדת לו

ט) אבל בפשוטו אין ראי' מכאן, שבאמת נראה שבעבד כל שמגביה מציאה עם מלאכתו לא שייך בזה לומר שהעבד משתמש בזה בידו של האדון שיד העבד לא נשתעבדה ואינה קנוי' להאדון אלא לעשות מלאכתו, וכיון שהעבד יכול לעשות מלאכת עצמו בשעה שעוסק במלאכת אדוניו ואינו מתבטל ממלאכת רבו כלום לענין זה לא נקנה יד העבד ולענין זה יד העבד שייך לו כיון שאינו מתבטל אז ממלאכת האדון, ואם הי' העבד יכול לעשות כל הימים מלאכתו ומלאכת רבו בב"א הי' רשאי וא"כ אם הוא משתמש בה בשעה שעוסק במלאכת אדוניו לצורך עצמו אין זה משתמש בידו של אדון אלא ביד של עצמו שרשות וזכות העבד על ידו כ"ז שאינו מתבטל ממלאכת רבו, וע"כ אין מקום להקשות שיהי' שייך להאדון חלק בהמציאה כמו בהוסיפו לו אחת יתירה משום שבא לו להעבד הנאה בעין ע"י ידו של האדון, שאין לו להאדון זכות בידו של העבד ולא קנהו כלל לענין זה שלא יוכל העבד לעשות מלאכתו בשעה שאינו מתבטל ממלאכת אדוניו, אבל אם בשעה שמגביה מציאה צריך הוא להתבטל ממלאכת אדוניו, נמצא באמת שבשעה זו שהוא צריך להיות עוסק במלאכת אדוניו היא קנויה לאדוניו כיון שאינו יכול אז להתעסק במלאכת עצמו אם לא שיבטל מלאכת רבו, וע"כ אם הוא מבטל מלאכת רבו ומשתמש אז לצורך עצמו נמצא שמשתמש בהיד הקנויה אז לרבו לצורך עצמו וכיון שיש חסרון לרבו ע"כ הוי המציאה לרבו וכמו שנתבאר, והבן בדברים ואחרי עומק העיון תמצא כי נכונים המה

הדרינן למילתא קמייתא שהדין ברור כמו שהעלה בתשו' עמו"א דבחתיכת איסור של ראובן שנתערבה בחתיכות היתר של שמעון ונתבטלה שחולקין השבח ביניהם

י) מיהו איכא למידק עלה מהא דאיתא בב"מ (ק"א) שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדהו של חבירו זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זיתי גדלו יחלוקו והטעם משום ששניהם הביאו הפירות לעולם ושניהם גרמו ליצירת הפירות וגידולם וע"כ שניהם כאחד טובים ויד שניהם שוה בהם ויחלוקו ודוק, ואמרינן עלה בגמ' ל"ש אלא בשנעקרו בגושיהם ולאחר שלש אבל בתוך שלש הכל של בעל הזיתים דאמר ליה אי את נטעת מי הוי אכלת, ופירש"י התם הטעם שבתוך שלש הכל לבעל הזיתים משום שגושן של בעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו, הרי מפורש מזה שכיון שהגושין של בעל הזיתים הם שהתירו באכילה את הפירות בתוך שלש הרי הכל של בעל הזיתים, ולפי מה שנתבאר בדברינו למעלה קשה איך אמרינן שהכל של בעל הזיתים הלא הדין נותן בזה שלבעל הזיתים יגיעו שלשה חלקים ולבעל השדה חלק אחד והיינו מחצה לבעל הזיתים משום שזיתיו גדלו ובמחצה השניה של בעל השדה יחלוק בעל הזיתים שגושיו שלו עם בעל השדה שבחלקו של בעל השדה הועילו גושיו של בעל הזיתים להכשיר הפירות ונמצא ששניהם הועילו להפירות בעל השדה שגופם שלו ובעל הגושים שהכשירם והתירם לאכילה, וע"כ צריכין לחלוק בזה ולא שיקח הכל בעל הזיתים, והיא קושיא עצומה לדברינו

יא) משום זה נראה לי לחלק דדווקא בדבר האסור באכילה לבדה שנתערב והותר באכילה בזה הדין שחולקין משים שאף קודם שנתערב הי' לו שווי דמים כיון שהי' מותר בהנאה, וע"כ בשנתערב בחתיכות של שמעון והותר באכילה שניהם חולקין בהשבח, אבל בדבר שהי' אסור בהנאה *) והר"ז ממש כמו דאיתא בב"ק (צ"ז א') בתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דאם עבדא כמקרקעי דמיא משלם לו שכרו אם לא שלא בשעת מלאכה דהוי ליה ז"נ וזל"ח משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה והכ"נ הפ"ע הו"ל תוקף ועושה מלאכה בהיד הקנויה לרבו לצורך עצמו וחייב לשלם וממילא מגלגלין עליו את הכל וע"ע ג"כ דין קרקע יש לו כדאיתא בחו"י סי' רכ"ז ספל"ג דשוכר פועל אין לו עליו אונאה דהוי כקרקע ומכש"כ עבד עברי ואכ"מ: