מרחשת חלק ב תנו

כפי' רש"י ז"ל שזה שחולקין הוא מספק למי נתנה וכבר הרגיש בקושיא זו על רש"י ז"ל במרדכי כתובות שם בשם אביאסף

ולפי דברי הגמ' דב"ק הנ"ל י"ל דגם רש"י ז"ל מודה לסברת הירושלמי שהטעם של רי"ו הוא משום שע"י שניהם בא והא דמפרש שמחמת ספק הוא משום דרב פפא בכתובות שם פסיק כרי"ו דחולקין, והא מצינו בב"ק שהבאנו דרב פפא ס"ל דנפחא לבעל פרה הרי דס"ל לר"פ אף שע"י הולד בא הנפחא מ"מ כיון שעצם הדבר הוא של בעל הפרה אין לבעל הולד שגרם והועיל להנפחא בשבח זה כלום, וא"כ קשה איך פסק ר"פ בכתובות כרי"ו שחולקין כיון שבעצם נתנה לשליח א"כ אף שמעותיו של בעה"ב גרמו לזה מ"מ הוי של שליח כמו שם שבח הנפחא הוי של בעל פרה וא"כ הו"ל לר"פ למיפסק הלכתא כר' יהודא שהכל לשליח ולא כרי"ו, וע"כ שיכל רש"י ז"ל לפרש טעמו של רב פפא שפוסק כרי"ו משום דס"ל שטעמו של רי"ו הוא שחולקין הוא מספק משום שי"ל דלשליח נתנה וי"ל דלבעה"ב נתנה

מיהו כ"ז הוא לדעת ר"פ הוכרח רש"י ז"ל לפרש כן וכאמור אבל אליבא דידן דפסקינן בב"ק כר"א בריה דר"א בנפחא דחולקין הרי ס"ל שיש לבעל הולד חלק בהשבח משום שסייע לזה, וא"כ מפרשינן טעמו של רי"ו דס"ל שחולקין ג"כ מה"ט משים שבאת לו הנאה ע"י מעותיו של זה ושפיר מפרש לה בירושלמי משום שבא לו ע"י מעותיו של זה ומתורצים היטב דברי רש"י ז"ל ולדינא ס"ל לרש"י ג"כ כפי' הרי"ף ז"ל

מעתה הרי הדבר מבואר מגמ' דכתובות ומגמ' דב"ק הנ"ל שהדין בזה כמו שהעלה בתשו' עמודי אור שחולקין משום שהשבח הגיע ע"י שניהם, ודינו נכון וברור

ה) ובנדרים (נ' ב') בעובדא דרב גמדא יהיב ד' מאות זוזי לספונאי לאתויי ליה מדעם לא אשכחו אתיוה ליה בהון קופא אישתמיט על לחרתא תפרו בתריה אשכחוה דרביע על מרגלייתא אייתינן ליה כולהון וכ' הרא"ש והר"ן שם שזה שנתנו לו המרגליות הוא ממדת חסידות ולא מן הדין וכ"כ התוס' שם ולכאורה אמאי לא זכה בהן ר"ג מן הדין כיון שע"י הקיף שלו נמצאו המרגליות ולולא הקיפא שלו דרביע על מרגלייתא לא מצאו את המרגלית נמצא דממונא של רב גמדא גרם לזה וא"כ מן הדין הוא שלו כמו בהוסיפו לו אחת יתירה שהבעה"ב נוטל חלק משום שע"י מעותיו שלו באת הנאה לשליח, והכ"נ כן

ונוכל לומר באמת שמה שכ' הרא"ש והר"ן שממדת חסידות נתנו לר"ג ולא מן הדין הוא על מה שנתנו לו כולם כל המרגליות ועפ"י הדין הי' להם לחלוק עמו ולא לתת לו כל המרגליות, וע"ז כתבו שזה הי' לפנים משורת הדין אבל המחצה הי' שייך לר"ג מן הדין משום שע"י ממונו שלו נמצא המרגליות וע"כ הוא חולק עמהם, ובזה יהי' מדוייק לשון הגמ' אייתינהי ליה ''כולהון' שלכאורה שפת יתר הוא ולמה הוצרכו להוספת ל' כולהון וע"פ דברינו א"ש דהמתצה באמת הי' שייך לרב גמדא מן הדין ולזה נקט הש"ס ''כולהון'' להודיענו מדת תסידותם של הספנים שרובן תסידים, שנתנו לו כולהון אף המחצה שהי' שייך להם: ב. א) מיהו בעצם הענין צריך להבין בהא דאמרינן שמשו"ה חולקין בעה"פ ובעל הילד בנפחא משום שבא הנאה לבעל הפרה ע''י הולד וכמו כן בהוסיפו לו אתת יתירה שחולק הבעה"ב עם השליח משים שבא לו להשליח הנאה ע"י מעותיו של בעה"ב, ולכאורה מי גרע זה מהא דקימ"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור אף שזה נהנה מממונו של זה מ"מ כיון שאין בעה"מ חסר פטור הנהנה והכ"נ בהוסיפו לשליח שבעצם ההוספה נתנה לו וכן בנפחא שעצם השבת הוא בגופא של הפרה אמאי יחלוקו עמהם הבעה"ב ובעל הולד אף שהשליח ובעל הפרה נהנים ממעותיו של זה מ"מ הבעל הולד וכן הבעה"ב לא חסרו מידי וא"כ הו"ל כמו שזה נהנה וזה ל"ת שפטור הנהנה מלשלם דמי הנאתו

ב) והנראה בזה שדין ז"נ וזה ל"ת לא שייך אלא בדבר שההנאה אינה בעין כמו בדר בחצר חבירו שלא מדעתו שא"צ להעלות לו שכר בחצר דלא קיימא לאגרא בשכבר דר בה והיינו משום שהחיוב לשלם מה שנהנית כשההנאה אינה בעין וכבר נאכלה אינו אלא בתורת חוב ומה"ט כ' הקצוה"ח (סי' שצ"א סק"ב) שמה שנהנית אינו משלם אלא מבינונית שאינו אלא כמו בע"ח וחיוב פריעת בע"ת אינו אלא במקום שהבע"ח נחסר על ידו כמו בהלואה וכדומה אבל במקום שאין חסרון לחבירו אין חיוב ושעבוד של תוב כלל שאין כאן תורת בע"ת וחיוב פריעה כלל, וכיון שזה לא חסר אף שזה נהנה אין כאן תורת חיוב כלל ופטור, וא"כ אין זה אלא בדבר שההנאה אינה בעין וכבר נאכלה שאין בזה תורת חוב וחיוב פרעון, אבל בדבר שהוא בעין ובא ע"י שניהם שהדין נותן שיחלקו בין שניהם ל"ש לדון בזה דין ז"נ וזל"ת כיון שהדבר בעין, וה"ז כמו שכ' התוס' דגם בדר בחצר חבירו שא"צ להעלות לו שכר הוא דווקא בשכבר דר אבל לכתחלה יכול לעכב עליו וכאן בדבר שהוא בעין הוא כמו לכתחלה וכיון שהדין נותן שיחלקו שניהם שוב יש לו חלק בגוף הדבר ואיך יגזול ממנו השני והוא פשוט

ג) מיהו לכאורה נראה שדין זה דז"נ וזה ל"ח שפטור הוא נוהג גם בדבר שהוא בעין לפנינו והוא דבב"מ (ד' י"ד ב') איתא אמר רבא שמציאת עבדו ושפחתו העברים היא שלהן הוא דווקא במגביה מציאה עם מלאכתו אבל בשמבטל ממלאכתו של בעה"ב לצורך הגבהת המציאה הוא של בעה"ב, והנה יש לדקדק טובא בזה. א) ממ"נ אם נחשוב שעבדו ושפחתו העברים אין להם זכי' לעצמם א"כ אף במגביה מציאה עם מלאכתו ג"כ צריכה להיות של רבו כיון שהם קנויים לבעה"ב ומה שקנה עבד קנה רבו כמו בע"כ, ואם אנו חושבין שיש להם זכיה לנפשם וכמו שהוא האמת שעבדו ושפחתו העברים יש להם זכי' לנפשם ולא אמרינן בהם מה שקנה עבד קנה רבו א"כ אף בשמבטל ממלאכתו של בעה"ב במה זכה בהו האדון הא העבד הגביה לצרכו וזכה לעצמו המציאה, ואי משום שבטל ממלאכתו ינכה לו מדמיו ששלם בעדו אבל מה זכות יש לו על המציאה שהיא שוה אלף אלפים דינרי זהב ובאיזו זכות בעה"ב נוטלה מהע"ע בזה שביטל ממלאכתו שפחתו ועשה לו היזק שיעור פרוטה או מעט יותר לזכות ע"י זה בכל שווי המציאה והוא תמוה מאד לכל מתבונן בזה, ב) קושית תוס' שם ד"ה במגביה מהא דתניא בקדושין (י"ז א') אמה העברי' מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא אם הגביהה עם מלאכתה ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתה א"כ מציאתה לאדונה

ד) והנראה בביאור דבר זה דודאי ידו של העבד או של השפחה קנויה ומשועבדת כל משך זמן ממכרו להאדון אלא אעפ"כ יש לו זכיה לנפשיה דהא אין גופו קנוי להאדון קנין הגוף ממש כמו ע"כ אלא שלהאדון יש לו קנין ושעבוד בידו של הע"ע כל זמן ממכרו, וע"כ כשהעבד מגביה מציאה ורוצה לזכות לעצמו דיש לו זכי' לנפשיה הרי הוא משתמש לצורך עצמו בהיד המשועבדת וקנוי' להאדון א"כ הרי זה דומה למי שנהנה מממונו של חבירו לצרכו שבזה הדין שאם לא חיסר את חבירו מידי אז אין הנהנה משלם לבעל הממון אותה הנאה שבאה לו ע"י ממינו, וא"כ טעמו של דבר זה שאמרו במגביה מציאה עם מלאכתו שהמציאה היא של העבד מתבאר היטב משום זה נהנה