מרחשת חלק ב תנה

כשעת הגזילה, וזה מדוייק בלשונו של הרמב"ם ז"ל שכתב שם ה"ד איזהו עשק זה שבא וכו' וכו' כגון שהי' לו ביד חברו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממונו ע"ז נאמר לא תעשוק וכו', הרי שמדייק הרמב"ם וכ' הלואה ולא כ' שהי' לו ביד חברו חוב סתם, א"ו שאין זה אלא כהלואה או שכירות שזה נתן לו פעולתו והוי כמו שהגיע לידו ממון מהבעלים

י) ולפ"ז בעובדא דכת"ר שהחוב הוא מצד כתובה ונדוניא שלא נתנו לגבות אלא בשעת מיתת הבעל או בגרושין ולא הגיע זמנם לפרוע כעת, אלא שהבעל בנידון כת"ר מסתמא קבל ע"ע בקנין לקיים כפי הפסק בי"ד שיצא מתחת ידם, א"כ אין זה אלא התחייבות סתמא ולא מצד הלואה שבא לידו ממון מיד הבעלים ובהתחייבות שלא מצד הלואה גם מוהרש"ל יודה שמשלם מטבע שהוזלה שאין עליו דין גזלן שמשלם כשעת הגזלה

יא) אמנם כ"ז כתבתי דרך מו"מ של הלכה במה שיש לצדד לכאן ולכאן ולחלק בין הנושאים, אבל באמת נראה לי שדעת מוהרש"ל שדין גזלה והלואה אחד הוא והעיקר תלוי בזמן חיוב התשלומין, לפיכך בגזילה שתיכף שגזל הוא מחוייב בהשבה ובתשלומין ע"כ חייב לשלם כשעת הגזלה שאז היא שעת חיובו אבל בהלואה שהחיוב הוא לשלם כשהגיע זמן הפרעון ע"כ אם הוזל או נפסל בין שעת ההלואה לשעת זמן הפרעון אינו מחוייב לשלם אלא כשעת זמן הפרעון אף שהוזלה, אבל כשהגיע זמן הפרעון לא הוזל ולא נפסלה ולא פרע לו אז ודחהו ואח"כ הוזל אז משלם לו כשויו של זמן הפרעון כמו בגזילה ודינן אחד הוא

יב) ובזה א"ש דברי התוס' בב"מ (מ"ד ב') ד"ה למקח וממכר שכ' שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זיל והיו ל"ב בדינר אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב אסרין, יעו"ש, וזה היפך מה שהעלו התוס' בב"ק שאף אם הוזלה המטבע משלם לו אותה שהלוהו, ולפ"ד אין זו סתירה וא"ש שבמכר לו הוא מתחייב תיכף לשלם את המקח וע"כ כשהוזל צריך לשלם כהיוקר שבשעת המכירה שאז עלה לדינר ומשלם לו או ל"ב איסרין או דינר, משא"כ בהלואה שלוה לזמן ידוע או בהקפה לזמן ידוע אינו משלם לו אלא אותה מטבע שלוה או לקח אם משלם בזמנו

שוב מצאתי במח"א ה' מלוה ולוה סי' שעמד ג"כ בהסתירה של דהת"ו וכתב לחלק כן אלא מטעם אחר יעו"ש

ולפ"ז בעובדא דכת"ר שאם הי' הבעל מחוייב לשלם וזמן פרעון הי' בשעה שהדולרים עמדו ביוקר הי' מחוייב לשלם כשעת היוקר לפי דעת מוהרש"ל שהעיקר נראה כדבריו אחרי שדברי התוס' בב"מ הנ"ל מסייעים אותו

יג) אבל אינני רואה בעובדא דכת"ר שהבעל הי' מחוייב לשלם את הדולרים ביום ז' ניסן ולא יאוחר שהרי מפורש בהפסק בי"ד סעיף י"ד שאם הבעל לא יקיים פסק בי"ד אז ימסרו להאשה את הסחורה ועל הסך החסר עד 440 דולר תקבל האשה פס"ד מהשליש שצריך הבעל להשלים בשעת הגרושין, הרי שהבי"ד האריכו לו זמן הפרעון עד שעת הגרושין אחרי שיקבל עונשו מצד העברת הזמן, א"כ בודאי יוכל הבעל לשלם המטבע שהוזלה אפי' לדעת מהרש"ל, ומה שמבואר בחו"מ סי' י"ב סע"ט שאם אמר שמקיים הקנס ולא יקיים הפשרה שאין בדבריו כלום היינו דוקא באופן שקבל בקנין ובקנס שאין הקנס פוטר הפשרה, אבל בעובדא דכת"ר מפורש שנתנו הבי"ד זמן אחרי שיקיים הקנס, ויעוי' בנתיבות שם שכ' לחלק כן

כז כן הי' נראה לדון בדבר בעובדא דכת"ר, אך בכל זאת ראוי לתווך בענין זה ולפצות באופן המרוצה לשני הצדדים: סימן לה. ע"ד החקירה בחתיכה של טריפה של ראובן שנתערבה בהרבה חתיכות של שמעון ונתבטלה למי מגיע השבח שהשביחה החתיכה הטריפה ע"י הביטול

א) הנה דבר זה כבר עמד עליו בתשו' עמודי אור (סי' נ"ה) להגאון מוהר"י העלליר ז"ל והעלה במצודתו מירושלמי תרומות (פ"ה הל"ג) דאיתא התם חד בר נש אפיל שעורין גו חטין (היינו שנתערבו שעורין של ראובן בחטין של שמעון ועתה שמעון מוכרם בדמים יקרים כמו חטין) ואתי עובדא קומי ר' יהודא בר שלום ואמר יתן לו דמי שעורין והשאר יחלקנה ע"כ הירו', והיינו שישלם לו דמי שעורין והשאר שהושבחו השעורין וניטל בעדם דמי חטין יחלקו ביניהן בעל השעורין ובעל החטין, וא"כ הרי הדבר מפורש דכה"ג בתערובות חולקין ביניהם השבח, ויעוי' מה שהאריך עוד בביאור דברי הירושלמי שם בסאה תרומה

ב) ולדעתי נראה שדינו זה של הירושלמי וסברתו הוא לקוח ונוסד על יסוד מחלוקת תנאים דמייתי לה בכתובות (צ"ח ב') הוסיפו לו אחת יתירה ר"י אומר הכל לשליח רי"ו אומר חולקין ופסק שם רב פפא כרי"ו דחולקין וטעמו של ר' יוסי מפרש ברי"ף שם וכן הוא בשו"ע חו"מ (סי' קפ"ג ס"א) הואיל ובאת לו לשליח הנאה ע"י בעה"ב חולק עמו וכ"כ הר"ן שם דלסברת הרי"ף אף אם נתן המוכר לשליח בפי' כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעה"ב חולק עמו יעו"ש, הרי אף שעצם הדבר הוא של שליח מ"מ כיון שבאת ההנאה לו ע"י מעותיו של בעה"ב הבעה"ב חולק עמו, וא"כ היינו טעמו של הירושלמי שחולקין בין שניהם השבח אף שבעצם השעורין הם של ראובן מ"מ כיון דבלא החטין של שמעון לא היו דמי השעורין יקרין כמו חטין ואך ע"י התערובות בחטי שמעון נעשו יקרין כמו חטין ע"כ חולקין ביניהם משום שבאת לו לראובן הנאה ע"י מעותיו של שמעון, וכפירוש הרי"ף מפורש ג"כ בירושלמי (פ"ד דדמאי הל"ג) תמן ע"י מעותיו של זה ורגליו של זה הרי מפורש כיון שבא השבח לשליח ע"י מעותיו של בעה"ב ע"כ חולק הבעה"ב עמו

ג) וכאשר נעיין עוד בדין זה נמצא דוגמתו מפורש עוד בתלמודן והוא בגמ' דב"ק (מ"ז א') פרה דחד וולד דחד פשיטא פיטומא לבעל פרה נפחא מאי רב פפא אמר לבעל פרה ורב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין, הרי לנו דוגמתו כיוצא בזה בנפחא שעצם הדבר שנשתבח הוא של בעל הפרה אלא כיון שהולד הועיל בשבח של הפרה חולקין ביניהם בעל הפרה ובעל הולד, וא"כ דין זה של תערובות דומה ממש להא דנפחא וכיון שאיפסק הילכתא כר"א בריה דר"א דחולקין א"כ כמו כן הדין בתערובות שחולקין: ד) ועפ"ז נמצא ג"כ יישוב נכון לדברי רש"י ז"ל בכתובות שם שמפרש הטעם של ר' יוסי דס"ל שחולקין הוא משום דמתנה הואי וי"ל דלשליח נתנה וי"ל לבעה"ב נתנה ע"כ מספק חולקין. ובאמת בירושלמי דדמאי שהבאתי מפורש כטעמו של הרי"ף משום שע"י מעותיו של זה בא לו וע"י רגליו של זה והרי הטעם מפורש משום שבא ע"י שניהם ולא כפי'