מרחשת חלק ב תנב

וגדולי המחברים כוונתו על הרמב"ם ז"ל, אולם לפמש"כ דברי הרמב"ם ז"ל נכונים מאד

ד) ומה שדייק הדר"ג על הטור שכתב אם קדם וזכה בו אחר וכן הוא בשו"ע, הנה דברי הטור והשו"ע לא חדשים הם עמדי במה שכתב לחלק בין זכה בו אחר או זכה בו הוא עצמו, אולם מה שדייק כת"ר ואמאי לא כתב בשאזל השור לעלמא, וע"ז פלפל כת"ר, לא הבנתי לשכל מליו הלא דברי הטור והשו"ע הם דברי הגמ' ב"ק (י"ג ב') אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזל וליתי בשקדם וזכה בו אחר, והיינו אף דכעת אית ליה בעלים אין הניזק גובה מהם משום דאין השור מתחייב אם הוא שור של הפקר, יעו"ש וברא"ש, והכ"נ ישמיענו הטוש"ע דאף דקדם וזכה בו אחר הייתי אומר דכעת אית ליה בעלים והר"ז כמו שמכר לאחר דבזה לא אמרינן דפטור וכמו שמבואר שם שלא כדעת רש"י ז"ל, מ"מ כיון דבינתיים נעשה הפקר נפקע ממנו החיוב ופטור ואינו יכול לגבות מהשני הזוכה, וזה ברור

ה) ומה שהביא הדר"ג בשם הבה"ג שתמה מנ"ל להטור דין זה בחם דקרא במועד כתיב, רואה אנכי עד כמה רב המרחק בין דברי אני לדברי הבה"ג, אני אומר דעיקר דין זה רק בחם דבמועד באמת גם בנגח ואח"כ הפקיר חייב או משום דינא דגרמי כמ"ש, או כמו שחלקתי דבמועד לא שייך כלל דין העמדה בדין, דדווקא בתם שהוא קנס ובעינן ב"ד וע"כ שייך לומר דבעינן בעלים בשעת היזק ובשעת העמדה בדין, אבל במועד שנתחייב תיכף משעת היזקו אין צריך כלל להעמיד בדין והיזקו זו היא העמדתו, דתיכף שהזיק נתחייב ואין צריכין לב"ד כדי לחייב את המזיק שממילא מחיייב ועומד הוא, ובזה באמת מיושב קושית הגרע"א בב"ק (צ' ב') המפורסמת, אולם אף אם יהיבנא ליה לבה"ג דגם במועד הדין כן מ"מ אי אפשר לומר דדווקא במועד כן אבל לא בתם, דהא ראש המדברים בדין זה הוא ר' יהודא ור"י ס"ל לקמן צד חמות במקומה עומדת, ואם נאמר דתם לעולם מתחייב גם בשנגח ואח"כ הפקיר, א"כ גם במועד לעולם יתחייב חצי נזק משום צד חמות, וגם איך פוטרו ר"י מסקילה בנגח ואח"כ הפקיר מ"מ יתחייב סקילה מצד תמותו, דכמו דאומר ר"י בנז"מ צד תמות במקומה עומדת אין ספק דגם בשור שהמית אדם צד תמות במקומה עומדת, דמ"ש, וא"כ יתחייב סקילה מצד תמותו, א"ו דדין זה נוהג בין בתם ובין במועד באין הבדל, אולם זהו דווקא בשהמית אדם דאז בעינן העמדה בדין וגמר דין, אבל בנזקי ממון שפיר יש לחלק כנ"ל דדווקא בחם כן אבל לא במועד דלא שייך בו העמדה בדין כלל, או מדרבנן ומשום דינא דגרמי

ו) ומצאתי און לדברי שבירושלמי פ"ד ה"ז איתא וז"ל: טעמא דרבי יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאילו, לענין נזקין תני רבי הושעיה לענין נזקין ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר, לכופר מה, ר"פ בשם ר' הושעיה הכל מודים בכופר שהוא חייב, ואית אמרין ר"י בשם ר' ינאי כשם שחולקין לענין נזקין כך הן חולקין בכופר ר"י בעי קומי ר"ז וכו' וכו' הא לענין כופר ד"ה חייב, עכ"ל, והפנ"מ שם פירש לענין נזקין היינו שור ההפקר שנגח אם חייב בנזקין ובאמת פירוש תמוה הוא דבזה כו"ע מודים כמבואר בש"ס דילן (לעיל י"ג ב') ואף בשקדם וזכה בו אחר וכן מבואר בירושלמי פ"א על מתניתין דנכסין המיוחדין דמפרש פרט לנכסי הפקר בלי שום חולק כלל ולא מייתי פלוגתא דר"מ ור"י שם, וכן פירושו לענין כופר תמוה הוא איזה כופר יתחייב הזוכה בהשור של הפקר הא לא ברשותו נגח ואינו בר כפרה, ואם מן השור עצמו הא לר"מ דס"ל דשור ההפקר חייב סקילה השור עצמו בסקילה והביאהו לב"ד וישלם לך, ופשוט דכוונת הירושלמי היא לענין נגח ואח"כ הפקיר דלענין נזקין ג"כ מחלוקת ר' מאיר ור"י דר"מ מחייב ור"י פוטר, ולפ"ז תקשי מכאן לדעת הרמ"ה שהובא ברא"ש וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל דלענין נזקין לא נחלקו רבנן על ר"י, והא בירושלמי כאן מבואר דגם בנזקין נחלקו ור"מ מחייב, ואיך כתבו דבנזקי ממון כו"ע מודו דנגח ואח"כ הפקיר פטור וזה פלא

ז) אבל לפי מה שהראיתי לדעת דבמועד באמת יש לחייב נגח ואח"כ הפקיר משום דינא דגרמי, יש לומר דמחלוקת ר"מ ור"י הוא כאן במועד ובגוף הדין דנגח ואח"כ הפקיר כו"ע מודו שפטור, אך ר"מ שמחייב כאן הוא משום דאזיל לטעמיה דדאין דינא דגרמי וע"כ מחייב בנגח ואח"כ הפקיר משום דינא דגרמי, ור"י דפוטר הוא משום דלית ליה דינא דגרמי ופוטר גם במועד, והרמב"ם והרא"ש שכתבו דכו"ע מודים בנזקין דפטור הוא בחם משום דליכא לחייב משום דד"ג וכמו שנתבאר, וזהו דקאמר בירושלמי לענין כופר ד"ה מודים שהוא חייב היינו משום דס"ל כופרא כפרה וע"כ אין שייך לפטור אותו מזה כשהפקיר כיון שצריך כפרה על נפשו, ורי"ו דאמר שם כשם שחולקין בנזקין כך חולקין בכופר היינו משום דס"ל כופרא ממונא וע"כ כמו שזה פוטר מנזקין כשנגח ואח"כ הפקיר ומשום דלית ליה דינא דגרמי הכ"נ בכופר ומאן דמחייב בנזקין משום דד"ג הכ"נ בכופר, דדינן אחד, ודברי הירושלמי מבוארים אל נכון

ח) והנה בעיקר החילוק שכתב הרא"ש בשם הרמ"ה דבנזקי ממון גם רבנן מודו וכן היא ג"כ דעת הרמב"ם כמובא לעיל תמה התויו"ט מנא לן הא כיון דפליגי בנזקי נפשות ועיקר קרא כתיב בנזקי נפשות ממילא מנא לן לענין נזקי ממון דלא פליגי ויעו"ש בתויו"ט, אולם לענ"ד דברי הרא"ש נכונים דבאמת בעיקר דין זה דנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש דבעלים אחד בזה לא נחלקו גם רבנן גם בדיני נפשות דפשטא דקרא הכי משמע ובזה לא נחלקו כלל, אולם מחלוקתם בנגח ואח"כ הפקיר בדיני נפשות הוא רק משום דאזלי לטעמייהו והוא דהא ברמב"ם ובטור וכן היא דעת הרשב"א בב"ק דהא דאמרינן דבעלים אחד הוא דווקא בנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש, אבל במכר בינתים לאדם אחד חשוב בעלים אחד שלא כדעת רש"י שכתב דגם במכר לאחר חשוב ג"כ בעלים אחרים, וצריך באמת טעם מדוע לא חשיב לדעת הרשב"א הרמב"ם והטור ז"ל מכירה בעלים אחרים, אולם לענ"ד הטעם פשוט דעיקר מאי דבעי ר"י שיהי' משעת נגיחה ועד שעת גמר דין בעלים אחד היינו שיהי' ברשות בני חיוב משעת נגיחה עד שעת גמר דין, דבעינן דגם בשעת גמר דין יהי' ברשות מי שאם הי' ברשותו ונגח ג"כ הי' נתחייב מיתה, אבל אם יצא בינתים ברשות הפוטרתו שאם הי' אז בשעת נגיחה לא הי' מתחייב כלל אין זה בעלים אחד כיון דבשעת גמר דין הוא ברשות הפטור וכיון דנשתנה רשותו ונשתנה דינו הר"ז פטור משום דאין כאן בעלים אחד, וע"כ ר' יהודא לטעמיה דס"ל דשור ההקדש ושור ההפקר שנגח פטור ממיתה משום דבעינן בעלים ממילא ס"ל ג"כ דגם בנגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור כיון דבשעת גמר דין הוא ברשות שאם נגח אז הי' פטור וע"כ אין זה בעלים אחד, משא"כ במכרו לאחר דאף אם הי' ברשות זה כשנגח ג"כ הי' מתחייב שגם השני בר חיובא חשוב זה בעלים אחד כיון שאין שינוי בדינו כלל, וממילא רבנן ס"ל נגח ואח"כ הפקיר חייב משום דלטעמייהו אזלי דס"ל (ב"ק מ"ה ב') שור שור להביא שור ההפקר ושור ההקדש וכו' דגם הם חייבין מיתה נמצא דגם הקדש והפקר הוא רשות המחייבתו וא"כ בנגח ואח"כ הפקיר או הקדיש ג"כ חייב משום דזה חשוב בעלים אחד כיון שגם ברשותו זה שהוא כעת הי' ג"כ חייב לרבנן אם נגח והר"ז בעלים אחד שלא נשתנה דינו כלל, וע"כ ס"ל נגח ואח"כ הפקיר וכו' דחייב משום דהוי בעלים אחד כמו לר"י בנגח ואח"כ מכר לאחר שחייב: