מרחשת חלק ב תנ

השם לא מהני, וגם לראב"ש משמע ג"כ דלא פליג עליה בעצם הדבר שיכולה קדושת התרומה לחול ע"י הנתינה רק דס"ל דתרומה זו דתשלומים קדשה כשאר תרומה דקדושה ע"י קריאת שם לבדה, לפ"ז אף אנו נאמר דדין זה דנתינה מקדשת לאו דווקא נאמר בתשלומי תרומה לבד אלא גם בשאר תרומה הניטלת מטבל דנתינתה יוכל לקדש אותה ולהיות תרומה וילפינן לה מתשלומי תרומה דאמרה תורה ונתן לכהן את הקדש דע"י הנתינה נעשה קדש והכ"נ בשאר תרומה, ועיין תוס' פסחים (ל"ג א') ד"ה תתן דמבואר מדבריהם דלמדים אנו דין תרומה מתשלומי תרומה יעו"ש ולפ"ז גם בשאר תרומה זולת הקדושה שחלה עליה ע"י קריאת שם יכול לחול עליה קדושת תרומה ע"י הנתינה ג"כ, ולפ"ז א"ש מה שאי אפשר לשאול על תרומה שבאה ליד כהן נהי דישאל על קריאת שם תרומה ויעקר למפרע שם תרומה ממנה הא מ"מ יחול עליה שם תרומה ע"י נתינתה, וע"ז לא שייך שאלה וחרטה שאין הקדושה ע"י קדושת פה רק ע"י הנתינה ומעשה הנתינה ליד כהן היא היא שמקדשת אותה לתרומה ובזה לא שייך שאלה כלל, מעתה אין למדים ממנה לדבר אחר כגון הקדש וצדקה שאינו יכול לשאול אחר שבא ליד גזבר דלפמש"כ לא מן השם הוא זה אלא מטעם דלא שייך אלא בתרומה שמקרא מפורש הוא שנתינתה מקדשתה

יד) נחזור לענינינו דלפי האמור אין ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל בה' תרומות דס"ל דגזלן בשוגג לא חשיב גזלן במקום שגם מזיק חייב, דבתרומה אנו דנין רק על התשלומין שבאין מצד אכילתו אבל מה שנתחייב מצד גזילה אין זה ענין לחיוב תשלומי כפרה, ועפ"ז אין אנו צריכין לומר דהרמב"ם מיירי בשאכל תרומה שלא באה עדיין ליד כהן, דאפשר דגם בבא ליד כהן מ"מ אין צריך לשלם רק כמו שהיתה שוה בשעת אכילה חולין מתוקנים, ואף אם היתה שוה בשעת גזילה יותר מ"מ אין זה ענין לתשלומי כפרה שזה דווקא ע"י חילין מתוקנים אבל מהחיוב העודף שבא מצד גזילה בזה לא מיירי הרמב"ם וזה יוכל לשלם לו במעות כדין גזילה דעלמא, ולפ"ז הרמב"ם ז"ל לא פליג בעיקר דין זה שנעשה גזלן גם בשוגג, והשגת הראב"ד ז"ל על הר"מ ז"ל נעלמה ממני כוונתה

טו) ומרווחנא בזה ליישב קושיא חמורה שהקשה אותה הגרע"א ז"ל בדו"ח לכתובות (ל' ב') במחלוקת אביי ורבא בזר שאכל תרומה שדוחק הש"ס לאוקמא בגוונא דחיקא ורחיקא בשתחב לו חבירו וכו' יעו"ש והקשה הגרע"א אמאי לא מוקי לה כפשוטו שירשו פקדון תרומה מאביהם וכסבורין של אביהם ואכלו דאין צריכים לשלם אלא מה שנהנו אבל אין חייבים מצד גזילה ומזיק כיון שסבורים של אביהם הם וכמו בטבחוה ואכלוה, והניח בצע"ג

אבל ע"פ האמור לענ"ד לא קשיא בהקדם דברי הרמב"ם ז"ל פט"ז מה' מכירה ה"ו והובא להלכה בשו"ע חו"מ סי' רל"ב סי"ג המוכר דבר שהי' מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשותו פטור ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה עכ"ל, ומבואר מזה אף דסבור דשלו הוא המקח וכל מה שעשה עשה באונס ופטור מטעם מזיק דמה"ט פטור בשעשה בו מום שדרכו לעשותו, מ"מ אם שנה ועשה בו מום שאין דרכו לעשותו חייב אף שבדבר זה שהזיק לחבירו אנוס הוא דסבור דשלו הי' ורצה ליזוק בנכסיו מ"מ כל דלא הי' לעשותו אף בשלו כיון שאין דרך לעשות כן לא חשוב אונס וחייב משום מזיק, ולפ"ז גם באוכל תרומה דכסבור דשלו הוא שירש מאביו ג"כ אין לפוטרו מטעם מזיק אף דבזה שסבור דשלו הוא אנוס הוא מ"מ כיון דהוא עשה דבר שאין דרכו לעשותו כיון דידע שתרומה היא ואסור לאכלו והוא אכלו הרי שנה ע"כ חשוב מזיק גם על מה שהזיק לחבירו, ולפ"ז מיושב קושית הגרע"א ז"ל דכאן חייב משום מזיק, דדווקא התם דטבחוה ואכלוה דעשו כדרך שדרכו לעשותו פטורים מטעם אונס משא"כ כאן שאכל תרומה במזיד הרי אין לך שינוי ועוות גדול מזה ע"כ אין זה חשוב אונס וחייב מטעם מזיק דמ"מ לא הי' לו לעשות כן, מעתה לא מיבעי שחייב כאן מכיון דלעסיה דאז הזיק וחייב על ההיזק שמשעת לעיסה וחיוב מיתה הא בא על שעת הנאת גרונו ואין באים כאחד וא"כ א"א לאוקמי בהכי, ולא עוד לפמש"כ דכל שחייב מטעם מזיק שוב חשוב ג"כ גזלן בהכי, א"כ כשנוטל תרומה שסבור שהיא שלו לאכלה במזיד חייב ג"כ על שעת נטילה והגבהה דכיון שנטלה ע"מ לאכלה שאין דרכה בכך דחשוב בהכי מזיק חשוב ג"כ גזלן משעת הגבהה, וא"כ משעת גזילה נתחייב בתשלומיו קודם שבא לאיסור אכילה, והר"ז כמו גונב חלבו של חבירו שמקשה הש"ס והוצרך לאוקמי דווקא בתחבו וכו' ולענ"ד הוא נכון מאד ביישוב הקושיא הנ"ל, ועיין ב"ק (ס"ב א') הזיקתו משלמת של זהב מה הוי לך גביה דאזיקתיה, מזה מבואר כסברת הרמב"ם הנ"ל דכל ששנה חייב אף דאנוס הוא דכסבור דשל כסף הוא ומשום זה מדוייק לישנא דהש"ס טבחוה ואכלוה להורות דדוקא אם אכלוה ע"י טביחה אבל אם אכלו אותה נבלה חייבים דמ"מ לא הי' להם לעשות כן והבן

טז) ועתה אנופף ידי להוכיח דגם גזלן בשוגג חשוב גזלן וחייב על שעת הגבהה כל היכי דמזיק חייב מהא דגיטין המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב בשוגג פטור ורש"י ז"ל בחולין (מ"א א') פירש בשוגג בשני אופנים או שסבור שמותר לנסך או כסבור שהוא שלו וניסך, מעתה לפי האופן השני שסבור שהוא שלו אינו אלא דשוגג גם בנטילתה כיון דסבור דשלו היא, מעתה קשה לדעת ר"מ בגיטין שם דס"ל דגם בשוגג חייב מנסך או משום דס"ל השא"נ שמיה היזק כס"ד או כמסקנת הגמ' משום דקנסו שוגג אטו מזיד ולפי פירש"י דשוגג היינו בסבור שהיא שלו קשה איך מחייב ר"מ בשוגג הא רב מוקי לה במנסך ממש, והא דלא פטור מטעם קלב"מ הוא משום דמשעת הגבהה נתחייב ונעשה גזלן כמבואר שם, מעתה בשוגג אם נאמר דלא נעשה גזלן שוב אינו חייב על שעת הגבהה רק על שעת היזק בלבד, וא"כ איך מחייב בשוגג הא קלב"מ דהא כאן חיוב ממון ומיחה באים כאחד כיון דאינו חייב על שעת הנטילה רק על שעת ההיזק ובשעת ההיזק נתחייב מיתה וקלב"מ, א"ו דבשוגג ג"כ נעשה גזלן משעת הגבהה וכמו שנתבאר

יז) אמנם לכאורה יש לדחות זה לפמש"כ לעיל דכל שהי' מזיד באיסור אף שהי' אנוס בדבר ההיזק שמגיע לחבירו דכסבור דשלו הוא ולא נתכוון כלל להזיק לחבירו מ"מ חייב ולא חשוב אונס כיון דאף בשלו לא הי' צריך לעשות כן וע"כ הוא חשוב גזלן ג"כ משעת ההגבהה מטעם הנ"ל,– ולפ"ז יש לומר דמטעם הנ"ל אין זה חשוב שוגג לבד אלא מזיד ממש כיון דהי' מזיד במעשה שלא הי' לו לעשות כן חשוב ג"כ משום זה מזיד ממש, ולפ"ז גם כאן אף שסבור שהוא שלו ולא נתכוון להזיק לחבירו מ"מ כיון שהי' מזיד בניסוך והי' יודע שאסור לנסך לע"ז חשוב משום זה מזיד ג"כ וחייב ג"כ על שעת הנטילה והגבהה מטעם מזיד ממש, ולא מטעם שוגג לבד דזה הוי מזיד ולא שוגג, והא דפטור לרבנן בשוגג היינו משום דמ"מ לא כוון להזיק לחבירו לא קנסו לחייבו לשלם אבל מ"מ בעצם ההיזק והגזילה חשוב מזיד ממש מטעם שהי' מזיד באיסור ניסוך

אבל לענ"ד זה אינו דאם נאמר דזה חשוב מזיד ממש ומיירי כגון שהזיד באיסור ניסוך, א"כ מאי פריך התם