מרחשת חלק ב תמז

הרא"ש שפוטר מלשלם מה שנפחתו הספרים ע"י מה שנשתמש בהם דאפי' לא הוי גזלן הא מ"מ אפי' למ"ד שואל שלא מדעת לא הוי גזלן ושואל הוי חייב לשלם מה שנפחתה הבהמה ע"י מלאכתו כיון דליכא דעת בעלים וכו' יעו"ש, ולפי האמור אין זה ענין כלל לדין שואל שלא מדעת דשם הא נוטל של חבירו וידע שהוא של חבירו ונוטלם להשתמש שלא מדעת ע"כ מתחייב בפתחם, אבל בנידון הרא"ש הא שמעון נתן לו מדעת להשתמש בהם א"כ הוי כאלו נתן לו שמעון במתנה לענין שמוש וכיון דהוי אנוס לענין זה דלא הוי ידע שהם של ראובן א"כ אין לו עליו שום חיוב נגד ראובן יותר מכנגד שמעון דהא אנוס הוא ופטור הוא על היזיקו של ראובן ומטעם מזיק ג"כ פטור וכמש"נ, ואם באנו לחייב ללוי לשלם לראובן אין לנו לחייב רק מטעם נהנה וכמו בתחב לו חבירו באונס בבית הבליעה שחייב לשלם מה שנהנה אבל משום נהנה אין כאן דבספרים שלמד מהם אין כאן הנאה דמצוות לאו ליהנות ניתנו וע"כ פטור לוי מכלום דעל הפסד והפחת ודאי אינו מחוייב מטעם מזיק משום דהוי מזיק באונס מכש"כ ודאי דאינו שואל באונס ועל מה שנהנה פטור משום שאין כאן הנאה והדברים ברורים

ד) וע"פ מה שכתבנו לעיל לפרש דברי הכ"מ דמחייב על שעת אכילתה ולא על שעת גזילה משום דלא נעשה גזלן בשוגג וע"כ אינו חייב רק על שעת אכילתה מטעם מזיק, נפשט ספיקו של הרב מח"א ז"ל בפ"א מה' נז"מ שנסתפק בדין נזק במעיקרא שוי ד' ולבסוף זוזא אם משלם כשעת ההיזק או כשעת תשלומין יעו"ש, ולפי האמור הרי הדברים מבוארים בדברי רבינו כיון שכתב דלעולם משלם כשעת אכילתו בין שהוזלה בשעת תשלומין בין הוקרה וכיון דחיוב שעח אכילה הוא מטעם מזיק הרי דלעולם משלמין כשעת היזיקו, ובאמת הדין מבואר בתוספתא דב"ק פ"ג וז"ל הרג שור של חבירו הוקרה בהמה או שהוזלה הדליק גדיש של חבירו הוקרה תבואה או שהוזלה בין משעמד בב"ד בין עד שלא עמד בב"ד אין לו אלא כשעת נזקו הרי דלעולם משלם כשעת הנזק, ותמיהני על הרב מח"א ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה איך נעלם ממנו התוספתא הנ"ל, ועיין תוס' ב"ק (צ"ז א') ד"ה המלוה שכתבו דלענין הלואה בהוזל משלם כהשתא וצ"ע מ"ש מנזק דמשלם כמעיקרא, והעיקר נראה לחלק בין הלואה למזיק וגזילה דבע"ח דיניה בזוזי משום דזוזי לקח וזוזי צריך לשלם הרי דבע"ח צריך לשלם מה שלקח כמותו וע"כ להיפך ג"כ כיון שמשלם לו זוזי מה שלקח הוי תשלומין כיון דדיניה לשלם זוזי דווקא משא"כ במזיק וגזלן שאין חיובו לשלם כלי כמו שהזיק רק נתחייב לכתחלה בתשלומי דמי ההיזק וכיון שאז בשעת ההיזק הוי שוי ד' משלם ד' כדמעיקרא משום שבשעת ההיזק לא נתחייב לשלם כלי כמותו כמו שהזיק רק נתחייב בתשלומין א"כ התשלומין נעשו עליו חוב כמעיקרא והבן, ויעוין מח"א שם שהבאתי ואכ"מ, ואפשר לומר דנזקין דיפה כחן לשלם מעידית ע"כ לא יוכל לשלם לו כשעת הזול דחשיב כאלו משלם לו מזיבורית והתורה אמרה ממיטב שדהו ואין זה מיטב אם משלם לו כשעת הזול, דוגמא שכתבו התוס' שם (ה' א') ד"ה הא תברא דכיון שאינו משלם אלא מגופו לאו מיטב הוא והכ"נ כיון שמשלם כשעת הזול אין זה מיטב, אבל בע"ח שדינו מדאורייתא בזיבורית והורע כחו ע"כ משלם כשעת הזול כיון דמ"מ משלם לו חובו אף שאינו כשעת הלואה דהא חזינן דהתורה הרעה כחה של חוב בזיבורית והבן

ה) ובעיקר השגת הראב"ד ז"ל על הר"מ ז"ל ובדוחק תירוצו של הכ"מ לא ידעתי מה היא כל החרדה הזאת הלא רבינו הר"מ ז"ל אינו עוסק בה' תרומה בדיני גזילה, ודבריו יסובו על דין תשלומי תרומה אשר אינם כלל מטעם תשלומי גזילה דאפי' אכל תרומה שעדיין לא זכה בה כהן דבמזיד כה"ג הי' פטור מלשלם משום מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מ"מ בשוגג חייב מטעם כפרה, א"כ באוכל תרומת עצמו שלא זכה בו כהן עדיין הרי לא שייך חיוב משעת גזילה כלל שלא גזל ולא מידי ועיקר החיוב הוא על שעת אכילה וגם זה לא מטעם גזילה אלא מטעם כפרה, א"כ אין כאן מקום להזכיר דיני חיוב ממון מטעם גזילה, והא דקאמר בפסחים שם היכא דמעיקרא שוי ארבעה ולבסוף שוי זוזא לא תיבעי לך דלא גרע מגזלן וכו' אף דמיירי גם באוכל תרומת עצמו שלא שייך לחייבו מטעם גזילה אלא מטעם חיוב תשלומי כפרה צ"ל דכוונת הגמ' היינו אף דתשלומי תרומה הם מטעם כפרה מ"מ ילפינן תשלומי כפרה מתשלומי ממון וכמו דבתשלומי גזל החיוב הוא כדמעיקרא הכ"נ חיוב תשלומי כפרה של תרומה הוא כדמעיקרא דחיוב תשלומי כפרה שהטילה תורה באוכל תרומה הוא ג"כ מטעם גזל השבט וע"כ חייב לשלם כדמעיקרא, ובזה מתורץ קושית הגרע"א ז"ל שם דמ"מ האיבעי' היא אם יכול לשלם לפי מדה ואי משום תשלומי גזל יכול לשלם במעות אבל הכפרה היא לפי מדה, אבל באמת זה ודאי אינו דגם תשלומי כפרה ילפינן מתשלומי גזל א"כ צריך לשלם כדמעיקרא חולין מתוקנים לפי דמים וכמו באוכל תרומת עצמו אף דלא שייך חיוב גזילה כלל מ"מ בשוגג אחרי דחייבה תורה תשלומי כפרה בחולין מתוקנים צריך לשלם כאופן תשלומי גזל

ו) ובזה יבוארו דברי התוס' בגיטין (נ"ד א') ד"ה אכל שהשיגו על רש"י שכתב דכיון דלפי מדה משלם יוכל לשלם חולין טמאים אף שנעשה תרומה טמאה לפי מדת תרומה טהורה שאכל, וע"ז כתבו התוס' דזה ודאי אינו דאפי' את"ל לפי מדה משלם לא מיפטר אא"כ ישלם שיהיו שוין להסיקה כשיעור תרומה טהורה שאכל דלא גרע מגזלן כדאמר התם כל היכא דמעיקרא שוי ד' ולבסוף שוי א' לא תיבעי לך דמשלם לפי דמים וכו' יעו"ש, ולכאורה לא הוצרכו לראי' מפסחים דכאן ודאי צריך לשלם שיהיו שוין להסיקה כפי שיעור תרומה טהורה שאכל, דאפי' אם נאמר דהיכא דמעיקרא שוי ארבעה ולבסוף שוי זוזא משלם כדהשתא היינו משום דמ"מ השתא אינו נפסד כלל דהא משלם לו כשיעור מה שהזיק דגם מקודם לא הי' לו אלא קב ועכשיו ג"כ יש לו קב שראוי לו כהקב שהי' לו מעיקרא ואין ההפסד אלא בהיוקר דמעיקרא, ואם גם לא אכל זה והי' הנגזל משהה הקב בתוך ביתו עד שהוזל ג"כ לא הי' לו רק קב אחד, אבל באוכל תרומה טהורה ומשלם לו לפי מדה תרומה טמאה הא ודאי נפסד הוא דאינו משלם לו כפי היזיקו דנקיט מרגניתא בידיה ויהב ליה חספא דאם הקב הזה שאכל אם הי' בתוך ביתו של כהן כעת הוי שוה יותר מהקב שמשלם לו דזה שאכל תרומה טהורה הי' וראוי לאכילה וזה תרומה טמאה ואינו שוה אלא לעצים, והלא התוס' (בב"ק צ"ז) שם כתבו דגם בהלואה דאם הוזלו דיכול לשלם כדהשתא מ"מ זה פשיטא דאין לוה יכול לשלם תרומה טמאה תחת טהורה וחמץ אסור בתשלומי היתר א"כ הכ"נ כאן וא"כ א"צ לראיתם מפסחים דפשיטא כן הוא

אבל לפי האמור דבאמת גם אם אוכל תרומת עצמו ג"כ צריך לשלם כשויו דמעיקרא משום דילפינן תשלומי כפרה מתשלומי גזילה אף שאין כאן חיוב גזילה כלל, לפ"ז שפיר הוצרכו התוס' לזה דלולא דברי הגמ' דפסחים הי' מקום לומר דכיון דלפי מדה משלם אין תשלומי תרומה צד ממון כלל רק כפרה לבד ואין משגיחין כלל על השווי רק דכך הוא גזירת הכתוב דצריך לשלם חולין מתוקנים כאותה תרומה שאכל בין היא שוי כמו התרומה שאכל בין אם לא שוי כלל כיון דמ"מ נותן השיעור שאכל וכמו באוכל כזית תרומה שמשלם כזית אף שאין בו שוה פרוטה שאין בהתשלומין צד ממון כלל, ואם אכל תרומת עצמו יכול לשלם לפי מדה אף אם אינו שוה כלל ממון, וכן אם אכל תרומת כהן ישלם לפי מדה אף אם אינה שוה כאותה שאכל ואי משום חיוב הגזילה יוכל לשלם במעות וכדומה וכקושי' הגרע"א ז"ל, אבל עצם הכפרה אין בה צד ממון כלל, לזה הביאו ראי' מגמ' דפסחים דמוכח דגם תשלומי כפרה צריכין להיות כפי