מרחשת חלק ב תמו

שליחות רק משום שינוי רשות שחייב המוציא ולא המקבל ולא משום תורת שליחות כלל

יב) ומה שהקשה מר דע"כ צ"ל דהיכא דהשליח בר דעת הפעולה נעשית ע"י שלוחו ולא ע"י בעה"ב והשליח לא רק מעשה קוף בעלמא קעביד דאל"כ כל קדושי כסף ע"י שליח למה דנין בזה דין שליחות וכו', שמחתי מאד לראות שכוונתי לדעת כת"ר בקושיא זו זה ימים רבים, וככל החזיון הזה המבואר בדברי כת"ר לחלק בין קדושי כסף לקדושי שטר, וזכורני שאמרתי לעצמי כן דנהי דהולכת הכסף השליח רק מעשה קוף בעלמא עביד, אבל הא בכל קדושין לבד כסף הקדושין צריך ג"כ אמירה שיאמר המקדש הרי את מקודשת לי ובנתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אלא מדרבנן משום דכתיב כי יקח איש אשה שצריך שתהי' הקיחה מצד הבעל, ודווקא בהיו עסוקים באותו ענין אין צריך אמירה עוד משים שכבר דברו על ענין קדושין מצרפינן האמירה הקודמת לקדושין של עכשיו כמבואר בקדושין (ה' ו'), וא"כ אי לאו שליח ולא היינו דנין בה דין שליחות לא היתה אמירת השליח כלום והוי כאלו אין כאן אמירה מצד הבעל ואין קדושיו כלום

יג) ובזה אמרתי להסביר דעת הקדוש מרדוש שהבאתי לעיל שכתב דבקדושין אין שליח עושה שליח משום דהוי מדעתה והוי מילי, ולכאורה מה תלי בזה דהוי מדעתה שתהי' השליחות מילי, אולם ע"פ האמור יש לומר דהנה הטעם דבגיטין לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע, אע"ג דבהקדש ובחליפין דכתיב ונתן ולא בעינן מיד ליד הסביר הגאון בעל אב"מ סי' קמ"א דהיינו טעמו דכל היכי שהנתינה היא שיזכה המקבל דבר הניתן לא בעי מיד ליד דאפי' טול מע"ג קרקע מהני דעיקר הנתינה היא הזכיה וכל שזוכה בו אח"כ מהני, אבל גבי גט דהוא בע"כ ואינו משום זכיה דאין זכיה בע"כ אלא משום נתינת הבעל משו"ה צריך נתינה ולא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע

ולפ"ז בקדושין דלא הוי אלא מדעתה וצריך זכיה וממילא גם בנוטלת מע"ג קרקע מהני, ולפ"ז אין לדון תורת שליחות במסירת הכסף דזה אינה משום שליחות רק מעשה קוף בעלמא ועיקר השליחות בקדושין היא על האמירה וזה הוי מילי במוסרס לשליח אחר, דמסירת הכסף אינה מצטרפת כלל למעשה השליחות בקדושין כיון שאין עליה תורת שליחות, ואף אם לא מסר השליח ראשון לשני את הכסף רק הניחם ע"ג קרקע ג"כ אין זה מעלה ומוריד במעשה הקדושין, א"כ אין השליחות על הכסף רק על האמירה וזה הוי מילי ולא מימסרי לשליח, וזה כוונת הקדוש מרדוש משום דהוי מדעתה כלומר כיון דהוי מדעתה שוב גם מע"ג קרקע מהני וממילא אין השליחות רק על האמירה וזה הוי מילי משא"כ בגט ששם צריך שליחות למסירת הגט עצמו והוי מעשה ומימסר לשליח

ובתוס' רי"ד הביאו האב"מ סי' ל"ה סק"י וכן בב"ש שם ס"ק ט"ו בשם ש"ג מחלק בין קדושי כסף לקדושי שטר דבשטר שאינו יכול לקדשו אלא בשטר זה לא הוי מילי אבל בכסף שיכול לקדשו בכסף שלו הוי מילי יעו"ש, ולפמש"כ יש להמתיק הדברים עוד יותר לפי שיטת הפוסקים שכתבו לחלק בטלי קדושיך מע"ג קרקע דמהני בכסף ולא בשטר משום דבשטר ילפינן מויצאה והיתה הוי דומיא דגט וכמו שכ' כת"ר מסברת עצמו לחלק כן, לפ"ז החילוק מבואר דבכסף דטלי מע"ג קרקע מהני אין על המסירה דין שליחות כלל ורק בהאמירה והוי מילי משא"כ בשטר דצריך שליחות במסירת השטר דומיא דגט לא הוי מילי: ג) א) ובמה שכתבתי לעיל בענין גזלן בשוגג אם הוי גזלן ראיתי כעת להמח"א בס"ז מה"ג שעמד בחקירה זו והאריך בה הרבה, ובתחלה הביא דברי הרטב"א בכתובות בהא דכסבורין דשל אביהם הם דמשלמין רק דמי בשר בזול שהקשה הריטב"א דמ"ש מגזל ולא נתיאשו הבעלים דרצה מז"ג ורצה מז"ג ותירץ משום דכיון דכסבורין דשל אביהם הם ואין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול ומבואר מדבריו דכל שזה לא ידע ולא כוון לגזלם לית ליה דין גזלן, וכן הביא עוד מה שכתב הטור בח"מ סע"ב בשם תשו' הרא"ש בשמעון שנתן ללוי ספרים ממושכנים מראובן להשתמש בהם ולוי לא ידע שהם של ראובן ורק סבור שהוא של שמעון ואח"כ בא ראובן להוציאם מיד לוי שלוי פטור אם נפחתו ונפסדו ע"י שהשתמש בהם לוי, הרי שכל שלא ידע אינו חשוב גזלן, ושוב הביא הרב ז"ל ראי' היפך דבריהם מגמ' דפסחים (ל"ב) באוכל תרומה בשוגג כל היכא דמעיקרא שוויה ד' ולבסוף זוזא דמשלם כשעת הגזילה הרי אף דבשוגג מיירי דלא ידע שהם תרומה מ"מ גזלן חשיב

ולענ"ד אין ראי' כלל מכאן לסחור דברי הרא"ש והריטב"א לפמש"כ לעיל לחלק בין שוגג ובין אנוס דדין גזלן כדין מזיק וכל היכי שמתחייב מטעם מזיק מתחייב ג"כ כגזלן ובמקום שאינו מתחייב מדין מזיק שחשוב אנוס פטור ג"כ מדין גזלן, א"כ א"ש דשם בכסבורים של אביהם דאי אפשר לחייבם מדין מזיק כמ"ש התוס' משום דהוי אונם אין עליהם ג"כ דין גזלן, וכמו כן בהא דתשו' הרא"ש כיון שזה נתנן לו ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דשל אחרים הם וזה גוזלם דחזקה כל מה שת"י האדם היא שלו ואין לחייבו מתורת מזיק ע"כ אינו חייב ג"כ מתורת גזלן, משא"כ בהא דתרומה אף דבשוגג מיירי אפשר לומר דאכלן באופן שאינו אנוס בהם כגון שהי' אצלו פקדון של תרומה ושלו ורצה ליטול שלו ונתחלף לו והושיט ידו לשל תרומה ואכל דכה"ג לאו אנוס הוא דהו"ל למידק וכה"ג במזיק משלם נעשה ג"כ גזלן וע"כ משלם כשעת הגזילה

ב) ובזה נדחה נמי מש"כ הרב ז"ל שם עוד על דברת הכ"מ בפ"י מה' תרומות על מ"ש הרמב"ם ז"ל ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה, והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה וכתב הכ"מ להליץ בעד רבינו משום דהכא לאו בגזלן עסקינן דהא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הוי כשעת גזילה ובתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר תשלומין עכ"ל, וכתב הרב ז"ל שזה שלא כדעת הריטב"א והרא"ש ז"ל דלדבריהם כי לא ידע שהיא של תרומה אלא שסבור שהיא שלו אפי' בשעת אכילתה לא חשוב גזלן, ולפמש"כ ניחא דבאמת מיירי באופן ששגג באכילתה ולא שהי' אנוס וכמו שנתבאר, וע"כ ס"ל להכ"מ לחלק בדעת רבינו ז"ל דדין גזלן אין עליו משום דשוגג הוי ועל שוגג לית ליה דין גזלן וכדעת הקצוה"ח, אבל משום מזיק מחייב דלא ילפינן מזיק מגזלן וע"כ על שעת הגזילה והגבהה אינו מחייב דלא נעשה גזל בכך כיון ששוגג הי' אבל כשעת אכילתה מחייב דנהי דל הוי גזלן אבל מזיק הוי וחייב לשלם כשעת היזיקו, וזהו שכתב הכ"מ ושעת אכילתה כשעת גזילה דהיינו דאז נתחייב מטעם מזיק ומשלם כשעת ההיזק

ג) וע"פ דרכנו למדנו דדבר זה אם נעשה גזלן בשוגג שנחלקו הקצוה"ח והנתיבות בסי' כ"ה נפתח בגדולי גדולים רבינו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל שגם הראב"ד מודה שמיירי ששגג בגזילתה כיון שאכל בשוגג אבל ס"ל דנעשה גזלן גם בשוגג ע"כ מתחייב משעת הגבהה וגזילה לשלם כשעת גזילה, והרמב"ם ז"ל ס"ל דאינו חייב על שעת גזילתה רק על שעת אכילתה מטעם מזיק וע"כ אינו משלם רק כשעת אכילתה שהיא שעת היזיקה, משא"כ בדברי הריטב"א והרא"ש ששם גם מטעם מזיק אין לחייבם משום דהוי אונס ע"כ פטורין מלשלם על ההיזק שנפחת ונפסד כמבואר

ובזה סרה ג"כ תמיהת הרב ז"ל שם על דברי הרא"ש