מרחשת חלק ב תמה

ע"י גזילה לבדה כלומר ע"י שמוציאה מרשות הנגזל, אבל במעילה אין החיוב מצד הגזילה רק אם עשה בה ענין מכירה ושינוי מרשות לרשות משום דילפינן זה מעכו"ם דשם הוא שינוי מרשות לרשות, ומבואר הדבר דחיוב המעילה היא על השינוי מרשות לרשות כענין מכירה ונתינה, וכיון שמצינו דדבר יוצא מרשות לרשות בהדיוט ע"י צווי המוכר להקונה שימשוך ואין צריך שימסור לידו הרי דענין שינוי מרשות לרשות נעשה באופן זה, ועל אופן זה חייבה תורה במעילה, ואף שאינה שלו מ"מ כיון שזה הי' מתכוון להוציא מרשותו לרשות אחר הרי עשה ענין המשנה מרשות לרשות וכמו בחיוב דו"ה אף שמוכר דבר שאינו שלו ואף אם לא מסר מיד ליד כדמוכח מב"ק (ע' ב') ואף דגם שם אינו עושה ולא מידי מ"מ על אופן זה חייבה תורה כיון שאם היתה שלו היתה המכירה חלה ע"כ חייב דו"ה, והכ"נ במוכר של הקדש כיון שאם היתה שלו הי' זה אופן המועיל ע"כ חייב עליה, ואין זה ענין לגזילה באם אמר לחבירו לגזול שאין המשלח מחוייב דשם הוא עיקר החיוב על הגזילה מחבירו, וע"כ צריך עכ"פ לגזול ואם צוה לאחר אינו מחייב כיון שאין שליח לדב"ע הרי לא גזל, אבל במעילה החיוב הוא בשוגג והיינו בכסבור שהוא שלו שאז מתחייב על ההוצאה ולא על הגזילה, וכיון שההוצאה נעשה על פיו הרי הוא המוציא והמשנה מרשות לרשות

ז) ועתה עוד אוסיף דברים להוכיח שאי אפשר לומר כדעת כת"ר שמה שמתחייב ע"י החנוני או האורחים המקבלים ע"פ צוויו של בעה"ב הוא הכל מתורת שליחות, דהא מה שבעה"ב נוטל את ההקדש או מגביהה עדיין לא עבר ולא מעל כיון שסבור שהיא שלו כמבואר בתוס' קדושין, ואין לחייב את הבעה"ב על נטילת חפץ של הקדש. א"כ מה שמעל בשנותן לחבירו מה היא המעילה שעל ידה מתחייב וכי בהושטת ידו לבד עיקר המעילה וע"ז הוא החיוב, וע"כ לפי דעת כת"ר גם בנותן מיד ליד צ"ל ג"כ שאין החיוב משום מעילת בעה"ב בעצמו דהא חזינן דעל נטילתו לבד אינו מתחייב ועיקר החיוב הוא על קבלתו של החנווני והא זה לא נעשה ע"י בעה"ב רק ע"י החנווני, וא"כ לפי דברי כת"ר אין לחלק בנותן מיד ליד או אומר לו ליקח בעצמו וכיון דלדעת כת"ר באומר לו ליקח אין זה אלא בתורת שליחות א"כ גם במוסר מיד ליד ג"כ אין החיוב רק בתורת שליחות דהיינו דעיקר המועל והמוציא הוא החנווני המקבל והוא עושה פעולת המעילה אלא דבעה"ב מתחייב משום שנעשה בשליחותו דעיקר המעילה היא הקבלה וההכנסה לרשותו וע"ז הוא מתחייב משום מעילה

מעתה הא מבואר במעילה שם דבנזכרו שניהם חנווני מעל לכשיוציא, והיינו משום שכשנזכרו שניהם אינו מתחלל ע"י המשלח והשליח דבמזיד אינו מתחלל וע"כ אין החנווני מועל רק לכשיוציא, ולפי דעת כת"ר אמאי לא מעל החנווני מיד דהא עיקר המעילה עושה החנווני לעולם ע"י קבלתו ומה שמתחייב הנותן ולא החנווני המקבל הוא משום דבמעילה המשלח חייב ולא השליח א"כ בשנזכרו שניהם שא"א לחייב את הנותן שוב יש לחייב את המקבל וכמו בנזכר בעה"ב דשליח מעל, וע"ז רמזתי בקיצור בדברי הראשונים אלא שלא בארתים כ"צ

ח) וכמו כן עוד זאת אדרוש ע"פ ההנחה הנ"ל שעיקר החיוב הוא על הקבלה ולא על הנתינה וחיוב הנותן אינו אלא משום חיוב המשלח במעילה די"ש לדב"ע, א"כ איך אמרינן בב"מ (מ"ח א') דבנתן לבלן עכו"ם או ספר עכו"ם דמעל הא עיקר החיוב הוא על המקבל והנותן שמועל אינו אלא בתורת משלח א"כ בעכו"ם דלאו בני שליחות נינהו וכמו כן אינם בני מעילה יעוין תוס' ב"מ שם וכמו כן כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות למס' ע"ז פרי"ש על הא דבאו פריצים וחללוהו דעכו"ם אינו בר מעילה ואינו יוצא לחולין ע"י, כיון שאינו יוצא לחולין כלל ע"י וגם העכו"ם אינו מתחייב קרבן מעילה א"כ משום מה יתחייב הנותן שהוא רק בתורת משלח לבד, ואין שייך לדון כאן כיון שאין העכו"ם בר חיובא מתחייב שולחו, חדא דלדעת התוס' בב"מ דבהני דלאו בני שליחות נינהו לא אמרינן זה, ועוד מה נעשה לר"ס דלא ס"ל סברא זו

ט) וסבור הייתי לתרץ דברי כת"ר ולומר דחיוב המעילה בהוצאה מרשות לרשות הוא ע"י שניהם היינו ע"י הנותן המוציא והמקבל המכניס ושניהם משתתפים בפעולת ההוצאה והחיוב הוא באמת על שניהם והר"ז כמו לענין שבת דקימ"ל דבזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבים שניהם, והכ"נ כיון שא"א להיות מכירה ונתינה בלא מוכר ומקבל הר"ז שניהם מתחייבים והי' הדין נותן ששניהם יביאו קרבן מעילה משום ששניהם השתתפו בה, אלא כיון דבמעילה י"ש לדב"ע גם חיוב מעילת המקבל חלה על הנותן שהוא המשלח, וע"כ הוא מביא קרבן מעילה ולא המקבל, ובמקבל עכו"ם ג"כ מעל על חיובו לבד משום דהוא ג"כ מתחייב, אבל הא דנזכרו שניהם דלא מעל החנווני רק לכשיוציא לא יתורץ זה, וגם בעכו"ם יש לפקפק דאפשר דבז"א יכול בשבת אם נשתתף כה"ג עם עכו"ם לא מחייב גם הישראל, ואכ"מ

י) ועוד בה שלישיה דלדעת כת"ר מה שנוטלים האורחים ומתחייב בעה"ב היכא שלא שינה השליח הוא הכל בתורת שליחות וגם נטילת האורחים הוא בתורת שליחות, וכמו שכת"ר נותן צדק לדברי דהיכא דהשליח הוא בר דעת הוא עושה מעשה שליח ופעולת ההקנאה יוצאה ע"י ולא מעשה קוף בעלמא עביד, לפ"ז בנטילת האורחים יש כאן שני שליחות דהיינו הבעה"ב עושה שלוחו את השליח והשליח עושה שליח את האורחים הנוטלים, וא"כ מה שחייב בעה"ב כאן הוא משום דשליח עושה שליח, אבל לענ"ד אי אפשר לומר דבמעילה יתחייב ג"כ ע"י שליח עושה שליח דהא עיקר שליחות במעילה ילפינן מתרומה והא שם ודאי אין שליח עושה שליח לתרום דאמרינן בגיטין (ס"ו) דמילי לא מימסרי לשליח א"כ השליח הראשון שאומר להשני לתרום אין כאן אלא מילי לבד דאומר לו שהבעה"ב אמר לו לתרום ואינן מוסר לו דבר כלל בזה כמו בגט שמוסר לו את הגט, וגדולה מזו מבואר באה"ע סי' ל"ה דעת הקדוש מרדוש דגם בקדושין אין שליח עושה שליח משום דבקדושין דמדעתה אינה אלא מילי אף שמוסר לו את הכסף מכש"כ בתרומה דודאי הוי מילי, וכיון דבתרומה אין שליח עושה שליח במעילה שחיוב מעילה ע"י שליחות ילפינן מתרומה, בשליח עושה שליח דלא מהני בתרומה הכ"נ לא יתחייב במעילה, א"כ קשה אמאי מעל בעה"ב באומר השליח לאורחים טלו חתיכה אחת, וגם בלא אמר אחת מדעתו של בעה"ב משמע בש"ס שם דהי' מתחייב בעה"ב אם היינו אומרים מוסיף על שליחותו שליח הוי יעו"ש

יא) ומה שתמה מר עוד איך לא שמתי לבי לדברי התוס' דקדושין (מ"ג) שהקשו הא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דמחייב המשלח וכו' עכ"ל, הנה ראיתי את דברי התוס' עוד טרם שהעירני מהם כת"ר אבל גם אז בראותי אותם הרגשתי וחשבתי שאין כל פרכא מהם, הלא קושית התוס' לפי ס"ד מהנאת ההקדש ולא מההוצאה וע"ז באמת אין לדון רק בתורת שליחות דלא שייך כאן שינוי מרשות לרשות, וכן מה שכתבו עוד שם בהושט ידך לכד של שמן שם אין לחייב הגזבר רק בתורת שליחות, אבל במעילה שהיא משום הוצאה שם באמת לא נגע כלל מדין שליחות וזהו באמת תירוצם על קושיתם דבמעילה לא מתחייב המשלח על הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דמיד דאגבהיה שליח קניה וההיא שעתא מחייב המשלח, וע"ז אין כוונתם בתורת שליחות