מרחשת חלק ב תמג

הכ"נ בהקדש כן, ולפ"ז השליח כאן שהוא אומר לאורחים טלו אחת מדעתי אינו חשוב בתורת משלח רק בתורת נותן ומוציא את החפץ מרשותו לרשותם, והאורחים הנוטלים את החתיכה ע"פ רשותו של השליח אינם בתורת שלוחם של השליח רק בתורת קונה ולוקח, וכמו במוכר ולוקח שהלוקח מושך ע"פ צוויו של מוכר האם שייך לדון בזה תורת שליחות ולומר דהוא שלוחו של מוכר, אדרבה אם הי' שלוחו של מוכר לא הי' מהני קנייתו וכמו שכתב הר"ן פא"נ בכתובות שאם שלח ע"י שליח למכור אין השליח יכול למכור לעצמו משום שהוא שלוחו של מוכר והוי במקום מוכר ואין כאן הוצאה מרשות לרשות, ובמוכר וקונה הוא שקונה משום שהמוכר הוא מוכר והקונה הוא קונה ולא מוכר, וא"כ הכ"נ בשליח שאמר לאורחים הוא הוצאה מרשות לרשות שהשליח הוא המוכר והאורחים הם הקונים, ועל אופן הוצאה כזו מרשות לרשות חייבה תורה קרבן מעילה והחיוב על המוכר ולא על הקונה מפני שהוא גרם ההוצאה שע"פ רשותו וחפצו נעשה א"כ הוא עושה ההוצאה והקנין מרשות לרשות

טו) ובזה לענ"ד אין נראין דברי כת"ר בהשגתו על התוס' (באות כ"ד) שהביאו ראי' דבמעילה אף היכא שהשליח מזיד ג"כ י"ש לדב"ע מהא דנזכר השליח מעל בעה"ב, וכת"ר תופס עליהם מטעם זה דכיון דהשליח רק מעשה קוף בעלמא עביד עיקר המעילה הוא בין חנווני ובעה"ב, וראיית הגמ' דבמעילה י"ש לדב"ע הוא משום דהחנווני קבל המעות והוא שלוחו של בעה"ב והחיוב הוא משום דהחנווני מעל ע"י קבלתו את המעות ע"פ צוויו של בעה"ב. והשליח רק מעשה קוף בעלמא עביד, וע"כ מדחייב בעה"ב מוכח מזה די"ש לדב"ע במעילה, ולענ"ד דרכו של כת"ר לא יתכן בעיני דהיחס שבין החנווני לבעה"ב אין זה בתורת משלח ושליח ורק בתורת מוכר ונותן ואין כאן צד שליחות כלל, וע"כ אמרינן במעילה שם דבשנזכרו שניהם דהחנווני מעל לכשיוציא דווקא והיינו משום דאין החנווני עושה פעולת המעילה כלל ועיקר פעולת המעילה עושה המוכר ולא המקבל, ואם מזיד הוא המוכר אין חיוב מעילה כלל בהמקבל משום דבפעולתו שהוא עושה אין כאן מעשה מעילה כלל, ולפ"ז ע"כ דתורת השליחות שבמעילה אינה אלא בין הבעה"ב והשליח שהבעה"ב מצוה להוציא את החפץ מרשותו לרשות חנווני והשליח הוא ממלא פקודתו ועושה רצונו בזה ועושה פעולת ההוצאה מרשות לרשות בזה יש לדון תורת שליחות וכמו בשליח למכור, אבל בין בעה"ב והחנוני אין כאן תורת שליחות כלל רק פעולת מוכר ולוקח והלוקח בעצמו אינו עושה פעולת ההוצאה כלל שאל"כ הי"ל למעול מיד בשנזכרו שניהם

ולפ"ז דברי התוס' מוכרחים שעיקר הראי' היא ממה שמעל בעה"ב ולא חל החיוב על השליח, או בששליח מזיד שלא יהי' כלל דין מעילה בזה, אבל מה שחל החיוב על בעה"ב מקבלת החנווני אין זה חיובו מתורת שליחות כלל רק מצד עושה הפעולה בעצמו

טז) ומה שטען כת"ר כיון שמתחייב ע"י חש"ו ג"כ וכמו במוליכו ע"י קוף א"כ אין צורך כאן לדון בזה מתורת שליחות, נראה לי דודאי היכא דליכא שליח שמוציא החפץ מרשות לרשות, ודאי עיקר פעולת ההוצאה עושה בעה"ב בעצמו וחש"ו וקוף רק פעולת ההולכה קעבדי ולא פעולת ההוצאה וההקנאה כלל, אבל בשולח ע"י שליח בר דעת אז ודאי פעולת ההוצאה ג"כ עושה השליח דלולא אמירתו של השליח ורשות הנתינה מאתו לא הי' מקבל החנווני כלל א"כ עושה השליח פעולת ההוצאה, ואי לאו די"ש לדב"ע לא הי' לנו לחייב את בעה"ב. אבל בחש"ו אין המקבל עושה זה ע"פ אמירתם של חש"ו שאין דבריהם כלום ורק על פי רשות של בעה"ב אבל בשליח החנווני מקבל הכל על פי השליח, אף אם השליח לא אמר לו כלל דכך אמר לו בעה"ב ובמוכר או לוקח סתם ג"כ הבעה"ב מעל, ומוכח שפיר די"ש לדב"ע, ובאמת באומר לאורחים טלו אחת על דעתו של בעה"ב בזה באמת הא דמעל בעל הבית על האחת שמדעתו אין זה מצד די"ש לדב"ע במעילה דאם השליח אומר כן אין האורח עושה זה ע"פ צוויו של השליח רק ע"פ צוויו של בעה"ב ואין על השליח בזה תורת שליחות כלל דאינו אלא מגלה דעתו של בעה"ב ועיקר פעולת ההוצאה אינו עושה ולא כלום וההוצאה עושה בעה"ב שעל פיו ורצונו לוקחים האורחים והבעה"ב הוא המוציא והמועיל ע"י פעולתו של עצמו ולא ע"י שליחות כלל: ב. א) מש"כ כת"ר דאין לומר סברא אמצעית כזאת דלא בעי שיהי' דמי ממש לחצר וכו' שזה אין לו יסוד ע"פ הגיון שכל ישר, אמנם כן הוא לפי שיטת מר דהא דהיכי דהשליח לאו ב"ח די"ש לדב"ע יליף לה רבינא מחצר או לר"ס היכא דבע"כ עביד, אבל לענ"ד אינני רואה דברי כת"ר בזה, דהא כך היא הצעת הסוגיא בב"מ שם דהש"ס נושא ונותן בזה אם חצר דגברא משום שליחות או משום יד וע"ז פריך הגמ' מי איכא למ"ד חצר משום שליחות איתרבאי והתניא בידו אין לי וכו' גגו חצירו מניין ת"ל המצא תמצא מ"מ ואס"ד חצר משום שליחות איתרבאי א"כ מצינו שליחות לדב"ע וקימ"ל א"ש לדב"ע, וע"ז משני אמר רבינא היכא אמרינן וכו', והנה מבואר דמן הכתוב אין לנו הכרע כלל דחצר דווקא משום שליחות איתרבאי ולא משום יד, והמקשן רצה להוכיח דודאי משום יד היא דא"א לומר משום שליחות דא"ש לדב"ע, וע"ז משני רבינא דכה"ג דומיא דחצר לא אמרינן א"ש לדב"ע, והנה כל זה ניחא אם נאמר דלרבינא קים ליה מצד סברא חיצונית או ממקום אחר דכה"ג י"ש לדב"ע ע"כ משני שפיר דבאמת יש לומר דחצר משום שליחות איתרבאי ואי משום חצר דגניבה היינו משום דבכה"ג בעלמא לא אמרינן א"ש לדב"ע, וכן לר"ם, אבל אם נאמר דעיקר דבר זה יליף לה רבינא ור"ס מחצר ואי לאו חצר היינו אומרים מצד הסברא הפשוטה דבכל אופן א"ש לדב"ע, א"כ גם עתה דהתורה רבתה חצר דגניבה מנ"ל דזה הוי משום שליחות דילמא באמת משום יד איתרבאי, דבאמת אמרינן בכל אופן א"ש לדב"ע ואי משום חצר שם הוא מתורת יד ולא משום שליחות וקם לן הדין דבכל אופן א"ש לדב"ע, א"ו דחילוק דין זה של רבינא ור"ס לא ילפינן כלל מכח חצר דגניבה, רק פשיטא להו מצד הסברא או ממקום אחר, ובאמת דעת הרבה פוסקים גם לפי מסקנת הגמ' דגם חצר דגברא משום יד איתרבאי כמבואר בנתיבות סי' ר' יעו"ש, א"כ ע"כ חצר דגניבה משום יד היא ולא משום שליחות א"כ חילוק דין זה של רבינא ור"ם בשליחות לדב"ע ע"כ לשיטתם צ"ל דאין למדין כלל מחצר רק ממקום אחר, וכאמור, מעתה אין מקום לקושית כת"ר דכיון דזה פשיטא לן דבכה"ג י"ש לדב"ע ע"כ שפיר אמרינן דבחצר י"ש לדב"ע משום דחצר יש בו אלו התנאים שעל פיהם יש שליחות לדב"ע

ב) ומש"כ כת"ר דהק"ו שדרש לא מלבו הוציא רק מכח גמרא ערוכה דב"ק פ"ד לא לכתוב רחמנא כפל בגנב ותיתי בק"ו מטוט"ג, ואם הי' נמצא שום חומר בפקדון מבגנב או גזלן ליכא כלל ק"ו – מאריה דאברהם מי זה יערב לבו לאמר דבפקדון יש חומר מבגנב וגזלן, ודאי גנב דבאיסורא אתי לידיה חמור משומר דבהיתירא אתי לידיה וכסברת הגמ' ומי יכחיש זה, אבל כל זה בגנב ובמי שיש לו דין גנב, ר"ל בגנב שגנב בפועל ממש בידו או ע"י חצירו ונעשה גנב אז ודאי חמור הוא משומר משום דבאיסורא אתי לידיה, אבל אנן הא קיימינן בשולח לגנב וע"ז גופא אנו דנן