מרחשת חלק ב תמא

דבמעילה גם באופן שהשליח מזיד ג"כ מתחייב המשלח, וע"ז הוא דצריך קרא לרבות

ה) ואוסיף עוד לומר דנהפוך הוא דלדעת רבינא דתלוי בבר חיובא עיקר הראי' דבמעילה נשתנה דינה מבכה"ת הוא רק מכח המשנה לבדה דאיירי בששניהם שוגגין דבזה דיש להטיל החיוב על השליח יש לומר אין שלדב"ע משום דהשליח הוי בר חיובא, אבל להיפך מכח הברייתא שנזכר השליח דבעה"ב מעל זה לא נשתנה דינו מבכל התורה כולה דבזה בכה"ת כולה י"ש לדב"ע דכיון שהשליח מזיד אין חיוב קרבן עליו א"כ משום זה לא חשוב ב"ח, ועוד דכיון דמזיד הוא מלבד חיוב קרבן גם איסור לא הוי עביד דכיון דקימ"ל הקדש במזיד אינו מתחלל לא עביד השליח כלום אם הי' עושה ע"פ עצמו לא ע"פ צווי המשלח דכיון שאינו מתחלל לא הוציא כלל מרשות הקדש ולא מידי וכקושית הגמ' בקדושין (נ"ד ב') וכי מאחר שאינו מתחלל קרבן היכי מתחייב דכיון שאינו מתחלל לא מעל כלל כיון דלא נפק לחולין, וכבר הראיתי לדעת זה במ"א דבהוצאה לבדה במזיד לא עביד איסור כלל, ע"כ חשיב השליח לאו ב"ת וחייב המשלח מן הדין שבכה"ת כולה, ועיקר ההוכחה דבמעילה הוא שונה מבכה"ת הוא רק מכח המשנה דבשניהם שוגגין, וכאמור, ולמ"ד דתלוי באי בעי עביד ההוכחה היא רק מהא דנזכר השליח אבל בשניהם שוגגין יש לחייב המשלח מן הדין משום דשוגג חשוב כחצר דבע"כ

ו) אולם זו היא שקשה בדין זה א"כ איך חשבינן טביחה בשני כתובים הבכ"א די"ש לדב"ע הא בטביחה אין השליח בר חיובא כלל דהא אם גם עשה ע"פ עצמו ג"כ לא הי' מתחייב דו"ה שאין הגונב אחר הגנב חייב בדו"ה וחשוב לפי דברינו לאו בר חיובא, א"כ הוי זה כבכה"ת כולה די"ש לדב"ע היכא שאין השליח בר חיובא

והנראה לי בזה דהנה עיקר דין זה דא"ש לדב"ע ילפינן מהא דהוי שני כתובים מעילה וטביחה ואין מלמדין ממנו לכה"ת כולה, והנה זה דש"כ הב"כ אין מלמדין הוא מטעם דמוכח דדעת התורה שאין ללמוד מדין הכתוב לכה"ת כולה שאל"כ לא הי' לכתוב רק אחד וממילא היינו למדין ממנו לכה"ת, אלא מוכח מזה דדעת התורה היא באמת לומר דבכה"ת אין הדין כן. וע"כ הוצרכה תורה לכתוב שנית אותו דין אצל מצוה אחרת כדי לגלות לנו שגם במצוה זו נוהג אותו דין משא"כ בכה"ת

והנה אם נבא לחקור בענין שאנו עסוקין בו בשני כתובים של מעילה וטביחה איזה הוא מיותר עד שמכח יתורו נלמוד דהוי שני כתובים הבכ"א ואין מלמדין ממנו לכה"ת כולה, הנה ודאי הכתוב של טביחה הוא מיותר ולא הכתוב של מעילה, דאם התורה היתה כותבת רק בטביחה ולא במעילה, הייתי אומר דדוקא טביחה שאין השליח ב"ח ע"כ הטילה תורה על המשלח את החיוב דדו"ה, אבל בגוונא דמעילה דשניהם בני חיובא נינהו וגם השליח מחוייב לא הייתי לומד מטביחה דגם בזה האופן י"ש לדב"ע, וא"כ ודאי צריך קרא דמעילה ללמוד דגם באופן ששניהם הם בני חיובא ג"כ י"ש לדב"ע וא"כ אין זה שני כתובים דאדרבה דמיניה הוי ילפינן דבכה"ת כולה י"ש לדב"ע אף באופן ששניהם הם ב"ח

אבל הדבר הוא בהיפך דקרא דטביחה הוא מיותר דאם איתא דבכה"ת כולה י"ש לדב"ע ונילף זה ממעילה, א"כ הכתוב של טביחה הוא מיותר לגמרי דק"ו הוא, מה מעילה דשניהם בני חיובא אעפ"כ הטילה תורה החיוב על המשלח מכש"כ בטביחה שאי אפשר לחייב את השליח דודאי החיוב מוטל על המשלח והוי ידעינן בלאו קרא די"ש בטביחה, וא"כ למאי צריך קרא מיוחד גם בטביחה אשר גם בלעדיו ידענוהו, א"ו ללמד שאין למדין מדין מעילה לכה"ת, ומזה הוא דילפינן דבכה"ת כולה אין שליח לדב"ע: ז) אולם כ"ז לא ידענו דא"ש לדב"ע רק בששניהם בני חיובא וכנ"ל דגלתה תורה ע"י הכתוב המיותר של טביחה, אבל במקום שאין השליח בר חיובא מאחר שמצינו דבטביחה אמרה תורה י"ש לדב"ע, ואין לנו כתוב מיותר לגלות דגם במקום שאין השליח ב"ח ג"כ אין שליח לדב"ע, זה באמת נוכל ללמוד מטביחה דהיכא שאין השליח ב"ח י"ש לדב"ע בכה"ת ואין כאן שני כתובים מכח קרא דמעילה, דהא קרא דמעילה צריך למעילה גופיה דגם במקום ששניהם בני חיובא ג"כ י"ש לדב"ע במעילה דזה לא היינו למדים מטביחה, וע"כ צריך קרא במעילה די"ש לדב"ע גם בששניהם ב"ח, ומכח קרא דטביחה דמיותר למדין אנו דאין ללמוד ממעילה דבכה"ת כולה י"ש לדב"ע גם במקום ששניהם בני חיובא, שא"כ א"צ קרא דטביחה, אבל במקום שאין השליח ב"ח בזה באמת נוכל ללמוד מטביחה דבכה"ג י"ש לדב"ע דהא אין כאן קרא מיותר לגלות דגם בכה"ג אין ללמוד מטביחה

מעתה ממוצא דברינו אלה נמצא יסוד נכון לסברת רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו משום דילפינן זה מטביחה, וממילא לא קשה איך חשיב טביחה בשני כתובים הבכ"א די"ש לדב"ע כיון דבטביחה לאו בר חיובא הוא השליח דעל פי האמור דין זה רבינא יליף לה מטביחה

ח) וזה לענ"ד דעת התוס' בשבועות שכתבו דלמ"ד אם השליח לאו בר חיוב הוא מתחייב שולחו גם בעושה ע"י עכו"ם או קטן, ותמהו כולם הא עכו"ם או קטן לאו בני שליחות נינהו, וע"פ האמור ניחא דהמוהרי"ט ז"ל כתב בחדושיו לקדושין הביאו הקצוה"ח סי' רצ"ב דטובח ע"י אחר חייב גם אם האחר הוא קטן דומיא דמכירה דלא קפיד קרא, ונראה טעמו ז"ל משום דילפינן טביחה ע"י שליח ממכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר, ומי לא עסקינן במכירה שמכר לעכו"ם או לקטן דהא קרא סתמא כתיב בין שמכר לישראל גדול או קטן או עכו"ם, יהי' מי שיהי' וחייבה תורה ע"ז דו"ה הכ"נ בטביחה דמקשינן למכירה ג"כ חייב בכל אופן בין שטבח ע"י בר שליחות או לאו בר שליחות דומיא דמכירה, ודבריו נכונים, ולפי מה שנתבאר דרבינא דס"ל דאם השליח לאו ב"ח מתחייב שולחו מטביחה גמר לה א"כ ממילא ילפינן ג"כ מטביחה דאף אם השליח הוא עכו"ם או קטן ג"כ חייב דומיא דטביחה, וזהו יסוד סברתם של התוס'

ט) ובזה לענ"ד תתבאר היטב מחלוקת רבינא ור"ם ביסוד דין זה אם השליח לאו ב"ח הוא אם מחייב שולחו ועל מה אדניו הטבעו, והוא דבקדושין שם מייתינן למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדים עוד כתוב שלישי דשליחות יד בפקדון דכתבה תורה שג"כ מתחייב ע"י שולחו, והנה לפי מה שיתבאר לפנינו אי"ה דבשליחות יד של פקדון אין השליח בר חיובא, לפ"ז יש לנו שני כתובים הבכ"א גם היכא שאין השליח בר חיובא, לפ"ז למ"ד דשני כתובים מלמדים שפיר יש ללמוד מטביחה ושליחות יד שאם השליח לאו בר חיובא דחייב המשלח, וזהו באמת טעמיה של רבינא דס"ל כמ"ד מלמדין, וטעמא של רב סמא דס"ל דגם בשהשליח לאו ב"ח ג"כ אינו מתחייב שולחו הוא משום דס"ל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, וע"כ מוכח משני כתובים דטביחה ושליחות יד דגם באופן שאין השליח בר חיובא ג"כ א"ש לדב"ע, וע"כ הוצרך ר"ס לחדש סברתו משום דחצר שאני דבע"כ מותיב בה, באופן שדבר זה אם השליח לאו ב"ח אם יש שליחות לדב"ע נפתח בגדולי גדולים במחלוקת תנאים בשני כתובים הבאים כאחד ונסתיים בגדולים במחלוקת רבינא ור"ס

י) ומש"ב כת"ר באות י' וסמך עצמו על דברי הסמ"ע בחו"מ סי' רצ"ב בענין שליחות יד בפקדון ע"י