מרחשת חלק ב תלח

המזוקקת שבעתים בב"מ שם (ל"ד ב') באיבעיות דגמ' שם שלמו בנים וכו' שבבעיא שלם לבנים כתב רש"י ז"ל דאמר השומר לבנים הריני משלם או שלם וכן בבעיא דשלם מחצה דקדק רש"י ז"ל לפרש מתחלתו אמר הריני משלם מחצה ולא יותר, הרי שדקדק רש"י ז"ל לפרש דלאו דוקא שלם וה"ה אמר הריני משלם וכמו שהוא באמת הדין אף באומר הריני משלם מקנה לו כפילא, אולם בבעיא דשלמו בנים ושלמו בנים לבנים, שם שם רש"י ז"ל דומיה מחסו והשמיט מלפרש דה"ה אם אמרו הרינו משלמים, הלא דבר הוא

ב) אולם כוונה עמוקה הליט רש"י ז"ל בשכל מליו ודין אמת ונכון לחלק בהני איבעיות בין שלם או אמר הריני משלם בהקדם דברי התוס' ע"א שם ד"ה אלא שכתבו דלרבא אם אמר הריני משלם אם נשבע תחלה אין הכפל שלו עד שישלם וזה צריך טעם מדוע בנשבע תחלה צריך דוקא שלם ולא סגי באמר הריני משלם, ולענ"ד דברי התוס' מתפרשין יפה ע"פ מש"כ הרא"ש שם דהא שאם אמר הריני משלם ואיני נשבע דמקנה ליה כפילא הוא משום שאינו יכול לחזור בו עוד משום דהוי כמו קבל עליו לאחר גמר דין שאינו יכול לחזור בו אבל אם הי' יכול לחזור בו לא הי' מקנה לו כפילא יעו"ש, מעתה שפיר כתבו התוס' דבנשבע תחלה אם אמר הריני משלם לא מקנה ליה כפילא והיינו כיון שנשבע תחלה כבר נפטר מן הדין, א"כ מה שאומר אח"כ לשלם הוא לפנים משורת הדין וכמו שכתב רש"י ז"ל בב"ק (ק"ח א'), וא"כ הר"ז כמו שאומר אתן מתנה לך דיכול לחזור בו מדבורא בעלמא, וכיון שיכול לחזור בו שוב אינו מקנה לו כפילא, וע"כ שפיר כתבו התוס' דאין הכפל שלו עד שישלם, וזה נכון לענ"ד בכוונת התוס', ומצאתיה אח"כ דזכה בה תחלה הגרע"א ז"ל בחי' לב"מ שם ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון ז"ל

ג) וזה נראה כוונת רש"י ז"ל דבשלמו בנים או בשלמו בנים לבנים לא כתב באמרו הרינו משלמים דבזה באמת לא מקנה להו כפילא עד שישלמו, דכיון דלא אמר האב הריני משלם עד שמת אין היתומים מתחייבים ולא מידי דאין עליהם שבועה כלל דשבועת ה' כתיב ולא בין היורשים, ואין כאן חיוב על היתומים לא ממון ולא שבועה אם מת האב ולא נשבע ונמצא שהיתומים נפטרו מן הדין במיתת אביהם, א"כ כשאמרו הרינו משלמים הר"ז כמו שמתחייבים ליתן מתנה דיכולים לחזור בהם, ובזה עדיין אינו מקנה להם כפילא דכל שיכול לחזור בו אין המפקיד מקנה לו כפילא כמש"כ הרא"ש. וע"כ כאן צריך באמת שישלמו דוקא, משא"כ בששלם לבנים או בשלם מחצה דבו בעצמו קיימינן והוא מתחייב בקבל עליו את הדין כיון שאמר הריני משלם ואינו יכול לחזור בו בזה תיקן רש"י ז"ל לפרש גם באמר הריני משלם, ודברי רש"י ז"ל מדוקדקים ומזוקקים שבעתים: ה. א) אולם בעיקר קושית הראב"ד לפמש"כ לפרש כוונתו דאף בנשבע ולא רצה לשלם ג"כ יהי' שייך הכפל להשומר כיון דמחוייב באחריותו, יש לומר דעד כאן לא אמרינן דלר"ש דה"ג לממון כמ"ד ומחייב למי שהוא גורם לו חיוב אחריות שאינו אלא בקדשים או בשור הנסקל שגנבו מבית שומר דשם אי אפשר להתחייב לבעליו ממש היינו הקדש דבקדשים ליכא כפל וכן בשור הנסקל פטור מלשלם כפל לבעלים כיון דלאו דמאריה הוא וכקושית הגמ' בב"ק ע"כ חשוב עיקר הבעלים להתחייב כפל ודו"ה לו השומר או הבעלים בקדשים שחייב באחריותם, אבל בשומר *) כמו שכ' הפנ"י בב"ק (ה' א') יעו"ש: חפץ של בעלים הדיוט כיון דגוף החפץ היא שלהם, הם חשובים בעלים של החפץ יותר מהשומר, וע"כ אף כשנגנב החפץ אף דחשוב ג"כ ממונו של שומר לענין חמץ וכה"ג מ"מ לענין כפל שייך יותר לבעלים דגוף החפץ שלהם ועוד כיון דההיזק הוא לבעלים דשומר נשבע ואינו משלם אין השומר חשוב כלל בעלים לענין זה מכח שהי' חייב באחריות אם הי' נגנב בפשיעה, כיון דעתה עיקר גרם ההיזק הוא לבעלים ממש וגם עיקר החפץ הוא של בעלים ודאי הכפל שייך לבעלים ולא להשומר דאין לו זכות רק מה שהי' באחריותו ועתה כיון שנגנב שלא בפשיעה נפטר ממנו, ועיין קצוה"ח סי' ש"פ סק"י שהקשה אמאי השני אינו בדין יום או יומים לר"מ דס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי והא ר"מ ס"ל דה"ג לממון כמ"ד ומה דחזי ליה לאחר זמן חשוב דהגורל"מ כדמוכח בפסחים (כ"ט א'), ולפמש"כ אפשר ליישב כיון דס"ל לר"מ ק"פ כקה"ג דמי חשובים בעלים של הק"פ בעלים יותר מהשני שאין לו אלא גורל"מ, ויש לחלק

ב) אמנם אם נאמר דהיכי דגוף החפץ שייך לבעלים אז הם חשובים בעלים יותר מהשומר כל היכי דהבעלים ג"כ ישנם בדיני כפל ודו"ה יש לשדות נרגא גם במה שכתבתי לדון דלמ"ד דבר הגורל"מ כמ"ד היכי דשלם ולא נשבע הוי הכפל של השומר כיון דההיזק הוא להשומר ולא לבעלים, א"כ יש לומר אף דאין להבעלים היזק מגנבתו כיון דהשומר משלם לו, מ"מ לפ"מ שכ' הקצוה"ח בסי' ע"ג ס"ק דכפירת מפץ ידוע אף דמשלם לו ממון עבורו חשוב כפירת ממון וחייב עליה שבועה דאורייתא וכדמוכח מסוגיא דר"פ שנים אוחזין חדא במקח וממכר אף דאין התביעה אלא בגוף החפץ ולא בהדמים דהא נקיט זוזי מתרווייהו ויעו"ש בארוכה, א"כ אף דהשומר משלם להבעלים ההיזק מ"מ כיון דהגנב עשה היזק להבעלים בגוף החפץ שע"י גנבתו נאבד מהם גוף החפץ, אף שהם מקבלים דמים עבורו, חשיב זה גנבה לענין שיתחייב כפל להבעלים עבורו, וכיון שגם הבעלים שייכים בקבלת הכפל מטעם היזק גוף החפץ שוב אין השומר חשוב בעלים לגבי בעלים ממש שגוף החפץ שלו, והרי נולד לנו מתוך דברינו ספק עצום היכי דגנב מידי מחבירו ואין ההיזק אלא בגוף החפץ ולא בשוויו אם זה חשוב גנבה להתחייב עליה כפל ודו"ה

ג) ולכאורה יש להביא ראי' דאינו מתחייב כה"ג כפל מהא דאמרינן בב"ק (ע"ח ב') גנב מצי פטר נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע, ואם נאמר דגוף החפץ הוי ג"כ טענה להתחייב כפל ע"ז, א"כ אמאי מצי פטר נפשיה הא מ"מ גוף השור גנב ממנו ואותו הפסידו ונהי דיכולין הבעלים לפטור עצמם בכבש או בעולת העוף ולא הפסידו ממון מ"מ הא גוף השור גנב והפסידו אותו ומשום זה לבד הוא חייב, א"ו דאין לחייב משום גוף החפץ כפל או דו"ה

אמנם לאחר העיון אין זו ראי' כלל דהא לענין הקדש שהם הבעלים מגוף המפץ פטור הוא כלל מכפל ודו"ה דרעהו ולא של הקדש, ועיקר הבעיא הוא כמ"ש רש"י ז"ל שם הוא אליבא דר"ש דס"ל דהגורל"מ כמ"ד וקדשים שחייב באחריותן חייב משום שהזיק לבעלים בגנבתו שמחוייב להביא קרבן אחר, וא"כ כיון דעיקר החיוב הוא לגבי הבעלים החייבים באחריותם ולגבי דידהו ליכא כלל היזק בגוף החפץ רק בהחיוב שהם מתחייבים לשלם, וכיון שיכולים בעלים לפטור עצמם בכבש או בעולת העוף שפיר מצי פטר נפשיה גם הגנב בזה

ובזה מיושב ג"כ הקושיא אמאי פרש"י דוקא אליבא דר"ש ואמאי לא פירש ג"כ אליבא דרבנן ולענין חיוב הקרן דקרן גם לרבנן חייב יעו"ש *), ולפי האמור לענין