מרחשת חלק ב תלה

הקצוה"ח על הא דאמרינן בפסחים שם כל היכי דאיתא בעינא לא אמר ר"ש דהגורל"מ כמ"ד מהא דסנהדרין (קי"ב ב') הכא בקדשים שחייב באחריותן וכו' דמוכח דאף היכא דאיתא בעינא ג"כ הוי ממון לר"ש, ואמרתי בזה דבר נכון, דבאמת בפסחים שם איכא תרי לישני אליבא דרבא אם אמר ר"ש דהגורל"מ כמ"ד היכא דאיתא בעינא ולחד לישנא גם באיתא בעינא אמר ר"ש, וצריך להבין טעם פלוגתתם, ונראה דהני תרי לישני מישך שייכי בתרי לישני אליבא דרבא בכתובות (ל"ד ב') דלחד מ"ד שומר מתחייב משעת משיכה ולחד מ"ד אין השומר מתחייב רק משעת אונסין יעו"ש, וזה נראה דהוא גם מחלקתם כאן בפסחים דלמ"ד שומר מתחייב משעת משיכה נמצא דהוי ממונו משעת משיכה אף דהוי בעינא כיון דמחוייב באחריותה משעה שמשך, אבל למ"ד דוקא משעת אונסין ע"כ לא חשוב ממונו כ"ז דאיתא בעינא כיון דעדיין אינו חייב באחריותה, ואינו מתחייב רק כדליתא בעיניה דאז כיון דחייב באחריותה חשוב ממונו, ולפ"ז לא קשיא אמאי דאמרינן בקדשים שחייב באחריותן אף אם איתא בעיניה, דקדשים שאני כיון דאמר הרי עלי נתחייב הוא משעה שקבל עליו ולעולם הוא חייב באחריות משעת קבלת הנדר, ואחריות חלה עליו משעה שקבל עליו עד שעה שהביאה לעזרה כמבואר ברש"י חולין (קל"ט), ע"כ חשוב ממונו גם אם איתא בעיניה ודו"ק

ומעתה נאמר דזה כוונת הראב"ד בתירוצו כיון שאינו חייב בכל אנפי אחריות, והיינו דמתרץ כיון דכל היכי דאיתא בעיניה לא חשוב ממונו ע"כ לא חשוב ממונו של השומר כ"ז שהיו תחת ידו בעיניה ואימתי הוא חשוב ממונו רק לכשיתחייב לשלם עבורו אחר, וכאן כיון שנגנב שלא בפשיעה כיון שנשבע ונפטר נמצא דלעולם לא נתחייב באחריותו א"כ לא חשוב ממונו דשומר וע"כ שייך הכפל לבעלים ולא לשומר, זה לענ"ד כוונת תירוצו של הראב"ד ז"ל

יד) אולם כ"ז רק להך לישנא דהיכי דאיתא בעיניה לא חשוב ממונו דשומר שפיר יש לומר כנ"ל אבל לאידך לישנא דגם היכי דאיתא בעיניה חשוב ממונו עדיין חזר הדין אף בנשבע ולא רצה לשלם ג"כ הוי ממונו של השומר כיון שנתחייב באחריותו חשוב ממונו

ולפ"ז יש לומר דמאי דמשני בב"ק מי סברת כר"י דילמא כר"מ דס"ל שוכר כשו"ח דמי ומוקי לה כר"מ הוא להך לישנא דכל היכא דאיתא בעיניה לא חשוב ממונו זע"כ דוקא שלם ולא רצה לישבע הוי הכפל של השומר אבל לא בנשבע ולא רצה לשלם, אבל לאידך לישנא דלעולם חשוב ממונו של השומר אף דאיתיה בעיניה אי אפשר לאוקמי כר"מ, דא"כ אף בנשבע ולא רצה לשלם ג"כ יהי' שייך הכפל להשומר משום דדהגורל"מ כמ"ד גם היכא דאיתא בעיניה, וע"כ מתרץ הגמ' איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ולא אתי כר"מ אלא כר"י דכר"מ אי אפשר לאוקמי וכנ"ל, ומתורץ היטב קושית התוס' והסוגיא מתיישבת ברווחא

אבל עדיין יש לפקפק בזה ע"פ סוגיא דב"מ שם דמביא הש"ס שם ברייתא השואל פרה מחבירו ונגנבה וקדם השואל ושלם ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשואל והא אמרינן התם דהך ברייתא דהשואל והשוכר גבי הדדי תניין וכיון דמוקמינן בב"ק הא דהשוכר כר"מ ע"כ גם הא דהשואל כר"מ אתיא, והא בשואל כיון דבאמת מתחייב לשלם עבור הגנבה א"כ אמאי דוקא קדם ושלם אף אם אמר שנגנבה הוי הכפל לשואל כיון דההיזק הוא להשואל ולא לבעלים, וצריך לומר דמאי דמוקמינן בב"ק כר"מ הוא כפי סברת ר"פ דלא בהדי הדדי תניין א"כ אפשר דברייתא דקאי בהשואל לא אתי כר"מ, ולפ"ז יש לומר בפשיטות מאי דמשני איבעית אימא הוא משים דקאי להני תנאי דבי ר"ח ור"א דגבי הדדי תניא אי אפשר לאוקמי כר"מ, וע"כ מתרץ כדמחליף רבא ואתי כר"י: ג. א) ולכאורה קשיא לי בסוגיא זו דב"ק לפ"מ דמוקי לה רבי זירא בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא שאינו מזויין ומיירי שטוען טענה הפוטרת אף ששקר היא לפ"ז גם סיפא דהשואל ג"כ צריך לאוקמי בטוען טענה הפוטרת ונמצא שאינה והיינו בטוען מתה מחמת מלאכה ונמצא שנגנבה כיון דגבי הדדי תניא ע"כ בחד גוונא איירי, ולפ"ז מאי אמרינן שם בב"מ ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוי תיובתא, והא גם ללישנא קמא ג"כ קשה אמאי דוקא קדם ושלם הא הטעם דר"פ דשואל שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא הוא משום דמתה מחמת מלאכה לא שכיח, א"כ אין זה אלא בטוען טענה המתחייבת לא אמרינן מיגו דבעי פטר נפשיה במתה מ"מ דזה לא שכיח, אבל בטוען באמת מתה מחמת מלאכה והוא פטור מן הדין והוא משלם ואינו נשבע בזה קני הכפל בדיבורא בעלמא, ולפ"ז גם ללישנא קמא קשה אמאי דוקא קדם לשלם, וצ"ל באמת דתירוצו של ר"ז הוא עולה רק לדינו של אביי בב"מ דשואל דוקא עד שישלם משום דכל הנאה שלו דבזה לעולם לא קני הכפל עד שישלם אף בטוען טענה הפוטרת, וכמש"כ התוס' שם, ומזה מוכח דהלכתא כאביי דשואל עד שישלם משום דכל הנאה שלו, כיון דר"ז בב"ק קאי כוותיה, אולם יש לומר דר"ז קאי התם לתרץ אליבא דאביי דס"ל התם לסטים מזויין גזלן הוא ולאביי לשיטתו שפיר מתרץ דבשואל לעולם בעינן קדם ושלם, אבל לדידן דקימ"ל לסטים מזויין גנב הוא יש לומר באמת דלא קימ"ל כאביי אלא כר"פ וכלישנא קמא דלא הוי תיובתא כגירסת רש"י ז"ל שם

ב) ועיין תוס' ב"מ שם שהביאו גירסת ר"ח דגרס ללישנא קמא דר"פ ודאי הוי תיובתא והיינו כיון דמפרש הטעם משום דלא שכיח האי טעמא שייך אף בשלם, ולענ"ד קשה מאי קושיא דילמא ר"פ ס"ל כאוקימתא דר"ז בב"ק וא"כ גם הא דהשואל מיירי כגון שטוען טענה הפוטרת מתה מ"מ ונמצא שנגנבה, ונמצא לפ"ז ללישנא דלא שכיח לא שייך זה דהא באמת טען כן וא"כ ודאי מקנה ליה כפילא, והא דתני קדם ושלם היינו משום דס"ל ג"כ כטעמא דאביי דכל הנאה שלו וע"כ אף בטוען טענה הפוטרת ג"כ לא מקנה ליה כפילא בדבורא בעלמא, והא דהוצרך ר"פ לטעמא דלא שכיח היינו היכא דטעין טענה המתחייבת דבזה לא מקנה ליה כפילא גם בשלם וכמו שכתב ר"ח, וא"כ לא הוי לר"פ ברייתא זו תיובתא כלל, ועוד קשה לוקמי ברייתא זו דמיירי שהיו בבעלים דאז השואל פטור מלשלם וע"כ בששילם קונה את הכפל וזה דוקא בשלם וכטעמא דאביי, ור"פ איירי בטענה המתחייבת ומשום דלא שכיח לא קני כפילא גם בשלם, וכן הקשה השמ"ק בב"ק שם מכלל דבעי פטר נפשיה בשבועה וכו' אמאי לא משני כגון דפטר נפשיה בשבועה בבעלים יעו"ש שלא תירץ כלום, ומקושיא זו דהשמ"ק מבואר דאף בבעלים חייב שבועה שא"ב דאל"ה א"כ בטוען בבעלים ליכא שבועה כלל ואם משלם אף אם אינו חייב שבועה הא בכה"ג לא מקנה ליה כפילא כמ"ש הרשב"א הביאו הש"ך סי' רצ"ה דביש עדים שנגנבה שלא בפשיעה ומשלם אינו מקנה לו הכפל כיון דלא נתחייב שבועה כלל, דלא מקנה ליה כפילא אלא בשמחוייב שבועה ואינו