מרחשת חלק ב תכ

לראשון הא לא גרע מחזרה, וע"כ לאמר דקדושין אלימי וע"כ מאחר שחלו מקצת תו אי אפשר לחזור משא"כ בקנין דכל שלא נגמר הקנין כולו מצי לחזור בו, דהא חזינן באמת דלענין קדושין לא מהני חזרה תוך כדי דבור ובשאר קנינים מהני, וע"כ בשלא נגמר הקנין כולו לא גרע מעסוקים באותו ענין דבקנין סודר יכול לחזור בו, ודוק בזה

ונראה דדעת התוס' בב"מ דמשמע מדבריהם להיפך דמעכשיו ואחר שלשים חייל קנין הראשון היינו משום דקיימי בשיטת הרשב"א בקדושין (ס' א') שם ד"ה מתיב דמעכשיו ולאחר שלשים הקנין נגמר תיכף אלא משום דמשכח רווחא ע"כ חיילא יעו"ש שהאריך בזה לחלוק על התוס' דקדושין

עכ"פ עלה בידינו דלדעת התוס' בקדושין במעכשיו ולאחר שלשים אין הקנין נגמר רק לאחר שלשים וע"כ יכול לחזור בו, ומכש"כ לפ"ז דאם הקנה לאחר הוי הקנין השני חל והראשון פקע ודוקא קדושין דאלימי משום דקדושת הגוף הוא לא פקעי בכדי וכמבואר בנדרים (כ"ט) ע"כ מכיון שחלו במקצת תו לא פקעי ואינו יכול לחזור בו וחלו ממילא קדושי שניהם, וכמבואר

ז) ואומר אני דהא דעדים בחתומיו זכין לו במטא לידיה אין זה בתורת תנאי דהזכיה הוי זכיה גמורה למפרע רק דמיתלי תלי וקאי בקיום התנאי דמטא לידיה ובמטא לידיה הוא זוכה למפרע משעת חתימה, אבל לענ"ד נראה הכוונה בהא דעדיו בחתומיו זכין לו היינו דהזכיה מתחלת משעת חתימת העדים אבל שיורא הוי ולא נגמרת הזכיה רק כשחטא לידיה, והוי כמו מעכשיו ולאחר שלשים דהקנין מתחיל מעכשיו ונגמר לסוף שלשים

ומעתה נבוא לבאר דעת הרי"ף ז"ל בהא דעדים בחתומיו זכין לו והיינו דהרי"ף ס"ל דהא דעדיו בחתומיו זכין לו במטא לידיה הוא בתורת שיור וס"ל ג"כ כדעת התוס' בקדושין דבמעכשיו ולאחר שלשים אין הקנין נגמר עד לאחר שלשים וע"כ בהקנה בינתים לאחר קנין הראשון בטל וקנין השני קיים וע"כ גם בעדיו בחתומיו זכין לו אם מכר או נתן בינתים לא אמרינן עדיו בחז"ל משום כיון דלא נגמרה הזכיה עד דמטא לידיה וע"כ בשעשה בינתים קנין לאחר הקנין הראשון בטל

ח) ובזה יתבאר החילוק שבין שטרי מכר לשטרי הלואה דבשטר מכירה דאם מכר לראשון אי אפשר לחול עוד מכירה לשני, וע"כ בשהקנה לראשון בתורת שיור ע"כ קנין הראשון בטל ופקע בהקנה בינתים לשני משום דשני קנינים אי אפשר לחול על שדה אחד, וע"כ כיון שהקנין של השני בינתיים עדיף ואלים ממילא פקע קנין הראשון אולם בשטר הלואה שאינו קנין שדה רק שטר שעבוד, וחזינן בפסחים (ל"א א') דס"ל לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה אלמא דאין שעבוד החוב של המלוה מעכב מלחול עליו קנין הלוקח, וכיון דמצינו דשעבוד וקנין יכולים לחול כאחד ואין האחד מעכב על חבירו ממילא כשם שאין השעבוד מעכב מלחול את הקנין שאחריו ממילא כן אין הקנין מפקיע את השעבוד ושניהם חלים וע"כ בעדיו בחתומיו יכין לו בשטר שעבוד שפיר אמרינן דהתחלת השעבוד מתחיל משעת חתימה ואין המכירה שבינתים מפקעת את השעבוד שהתחיל בשעת זכיה, וע"כ שפיר מתחיל משעת חתימה ונגמר במטא לידיה ושפיר טורף כדין כיון שהקנין לא הפקיע את השעבוד שעל השדה, ומיושב בזה קושית הש"ך סי' ל"ט דניחוש שטריף מלקוחות שקנה מן המוכר וכו' וכתב שדוחק לומר דמלוה יהי' עדיף מקונה ולפמש"כ אין זה דוחק כלל והדבר מבואר בסברא זו היטב

ט) ומתורץ ג"כ לפ"ז קושית הש"ך שם מהא דשטר שחרור דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ולא אמרינן כיון שמכר בינתים לא אמרינן עדיו בחז"ל, ולפמש"כ ניחא דשחרור דהוי קדושת הגוף וכמו דאמרינן בגיטין (מ' ב') הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד וכמבואר ברש"י ובתוס' שם משום דהוי קדושת הגוף ולא פקע בכדי יעו"ש וע"כ ממילא כיון שהתחיל השחרור לחול שוב לא פקע ע"י הקנין שבינתיים ואינו יכול עוד לחזור בו וממילא גם הנכסים שקנה העבד בינתיים הוי של העבד כיון דלבסוף שמטא לידיה נגמר השחרור והוי ממילא הנכסים של העבד וכמו שכתבו התוס' בתירוצם בב"מ ל"ד דהגיזות והולדות הוי של הקונה לפי שיטתם שם דבמעכשיו ולאחר שלשים קנין הראשון חל ולא השני וע"כ ה"נ בשחרור כיון שאי אפשר לפקע השחרור הוי הנכסים של העבד, ועיין היטב בכ"ז ותמצא הדברים נכונים

ולפ"ז יש לנו לומר דהיינו טעמא שכתב הרי"ף ז"ל דבשובר אף בלא מטא לידיה אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, והיינו משום כיון שבשעת חתימה החל השעבוד שיש לו למלוה להפקיע א"כ איך יקנה בינתיים השעבוד להשני דכל עיקר מאי דמצי למכור שטר הוא משום דמוכר שעבוד קרקעות שיש לו וכמו שכתבו התוס' בב"מ (נ"ו ב') אבל מכיון שמשעת חתימת השובר החל השעבוד להפקע ממילא ליכא כאן שעבוד כלל דכל שאינו עומד לגוביינא שוב לא שייך שעבוד, ודוקא בקנין חפץ יש להמוכר להקנות לשני כל עוד לא נגמר קנינו של הראשון משום דהמוכר יש לו זכות בהחפץ כל עוד לא נגמר קנינו של הלוקח וע"כ מצי להקנות לשני וממילא פקע קנינו של ראשון אבל בשעבוד כיון שהחל השעבוד להפקע שוב לא יוכל לגבות וממילא אין כאן שעבוד כלל ונמחל השעבוד אף קודם שמטא לידיה כיון שהחל בשעת חתימה, וע"כ לא מהני מכירת הכתובה בינתיים והבן

יא) והקצוה"ח סי' קפ"ת סק"ב הקשה הא דתנן תן שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ולאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אמאי לא יתנו כיון שמשוחרר הוא משעת חתימה, וכן הקשה עוד שם בהא דשטר מתנה דלא יתנו לאחר מיתה משום דאין שטר לאחר מיתה ולאביי דעדיו בחתומיו זכין לו הא הוי שטר מתנה מחיים יעו"ש שנשאר בצ"ע בסוגיא דגיטין (ט' ב'), אבל לפמש"כ דהא דעדיו בתחומיו זכין לו הוא בתורת שיור עד דמטא לידיה לפ"ז הא מבואר בקדושין שם דלרי"ו דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא וכתבו התוס' שם דכיון דאינו נגמר עד לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה וכן כתבו דהוא הדין בקדושין דאם קדשה במעכשיו ולאחר שלשים ומת בינתיים דלא חלין הקדושין כלל יעו"ש, ולפ"ז ה"נ כיון דאין השחרור נגמר עד דמטא לידיה וכיון דלא מטא לידיה עד לאחר מיתה אין זה שחרור כלל משום דאין שחרור לאח"מ, וכן בשטר מתנה כיון שלא נגמר אלא במטא לידיה א"כ אין שטר לאחר מיתה וכמו שכתבו התוס' בקדושין לענין קדושין, וכן כתב הקצוה"ח סי' רנ"ח סק"ב דלרי"ו דשיורא הוי אם מת הנותן תוך שלשים לא הוי קנין כלל יעו"ש

יב) וע"פ דברינו יש לנו ליישב קושית התוס' בגיטין (מ"א) ד"ה הקדש שהקשו לאביי דס"ל בפסחים בע"ח למפרע הוא גובה היכי מוקי למתניתין דהכא דכרבא לא מצי לשנויי דאביי לית ליה מפקיע מידי שעבוד כיון דס"ל למפרע הוא גובה וכו' יעו"ש, אבל ע"פ מה שכתבנו יש לנו לומר דאביי לשיטתו דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו והיינו כמו שכתבנו דהזכיה מתחלת משעת החתימה ונגמרת בשעה דמטא לידיה, וא"כ הא דס"ל לאביי למפרע הוא גובה והוי כמו שקנה השדה קנין גמור משעת החוב ע"כ זה אינו אלא משעה דמטיא לידיה אבל משעת החתימה עד שעה שמטיא לידיה אי אפשר לומר דלמפרע הוא גובה וקונה משעת חתימה