מרחשת חלק ב תטז

משום כיון שאין למסור את הגט לה בשעת שטותו שוב חשוב מחוסר מעשה ופסול הגט אף לאחר שיתפקח, כנלענ"ד בכונת התוס', וגם הר"ן שכתב שלא תטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ונתינה דמשמע דווקא אם דעתו מטורפת בשעת נתינה לא מהני אבל אם דעתו שפויה בשעת נתינה לא אכפת לן אם נשתפה בינתים בין כתיבה לנתינה, לענ"ד הוא ג"כ יודה דשטות חשוב מחוסר מעשה, אבל דעת הר"ן היא כדעת הרשב"א ז"ל בחדושיו (ד' כ"א) על הא דר"י פוסל עד שתהי' כתיבתו וחתימתי בתלוש, דאם כתבו בתלוש וחברו אח"כ קצצו ונתן לה דכשר דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה בשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר דכשיכתוב לא יהי' מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר כתיבה קציצה ונתינה בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה לא היה מח סר אלא כתיבה ונתינה וכו' עכ"ל הרשב"א הביאו הב"י סי' קכ"ד, וע"כ ס"ל הר"ן גם כאן שכותב גט בשעה שהוא שפוי כיון דבשעת כתיבה לא היה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה א"כ אף שאח''כ נתקלקל מ"מ לא חשוב זה מחוסר מעשה כיון דבשעת כתיב לא היה מחוסר מעשה ונתינה ויכול לגרש בו כשישתפה אח"כ, אבל דעת התוס' הוא כדעת הרמ"ה בטור שם דגם אם נעשה מחוסר מעשה אחר הכתיבה ג"כ חשוב מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וכבעיית הירושלמי שהביא הרשב"א בחדושיו שם, לפ"ז שפיר כתבו דיש ליזהר אם נתקלקל בינתים דאף אם נעשה מח סר מעשה אחר הכתיבה ג"כ חשוב מחוסר מעשה כן נראה לענ"ד, ולפ"ז בנשתטית שפיר איכא למימר דזה חשוב מחוסר מעשה לדברי הכל כיון דבשעת כתיבה היא מחוסר מעשה וכנ"ל ועיין פנ"י בגיטין שם שפירש כוונת התוס' בדרך אחר ועיין עוד תוס' גיטין (ד' א') ד"ה עד שתהא והנלע"ד כתבתי

ג) אולם ממה שהביאו התוס' בנזיר שם להוכיח דאף בדבר שבידו מ"מ לא מצי למעבד שליח כיון דהוי דשלבל"ע מהא דכתב גט ליבמתו מהו, לכאורה יש להוכיח דזה לא חשוב מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דהא לפי הצד דיבמתו לאו כארוסתו דמיא א"כ אינו יכול ליתן גט ליבמתו שתתגרש לאחר שיכנסנה ולפמש"כ הוא משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע, א"כ מאי ראי' היא מכאן דלא מצי למעבד שליח אף שבידו, דשאני הכא בגט כיון שאינו יכול למסור לה הגט שתתגרש אחר הכניסה אם נאמר דיבמתו לאו כארוסתו דמיא ממילא פסול הגט מחמת מחוסר מעשה הכניסה בין כתיבה לנתינה, אולם באמת אינה ראי' כלל דהתוס' כאן אינם מפרשים כמו שפירש רש"י הבעיא היינו שאם כתב הגט קודם הכניסה אם הוי גט, ומשמע להו דאיבעית רמב"ח היא אף אם כתב את הגט לאחר הכניסה, ומ"מ איבעי' ליה כיון דאז קודם שכנסה לא היה יכול לגרשה, וע"כ ממילא הוי מידי דלא מצי עביד ולא מהני השליחות לכתוב הגט אף אחר שכנסה כיון שבשעה שעשאו שליח לא היה בידו לגרשה וע"כ שפיר כתבו להוכיח דאף מידי דבידו מ"מ כיון דמחוסר מעשה חשיב דשלבל"ע לעניו עשיית שליח מהא דיבמתו אף דבידו מ"מ לא מהני מינוי השליחות לכתוב הגט כיון דבשעה שעשאו שליח לא היה אז בידו לגרשה בלא כניסה אם יבמתו לאו כארוסתו דמיא. וא"ש ראייתם, ובאמת אף אם נאמר דלא בעינן שליחות בכתיבה וכמו שכתבתי לעיל דמדברי התוס' ביבמות אין ראי' דס"ל דבעי שליחות בכתיבה, מ"מ הא מבואר במרדכי יבמות ס"פ ר"ג דגם אם לא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ כיון דדעת הבעל בעינן וכיון דאין כתיבתו כלום אלא מדעתו הוי להו כשלוחיו לגבי האי מילתא דבעינן דההיא שעתא מצי כתבי עכ"ל, ודברי המרדכי אלו נעלם מכל האתרונים ז"ל שהם תפסו במושלם דאם לא בעינן שליחות בכתיבה אז שפיר מהני הכתיבה אף אם לא מצי כתבי האידנא, יעויין מל"מ ה"ג שהבאתי לעיל ומח"א ה"ג שג"כ מובא לעיל

ד) ועיין עוד במרדכי שם מש"כ לדחות ראיית הר"י דלמ"ד א"מ דשלבל"ע מצי לגרשה כמו בשחרור, והמרדכי חילק דבעבד שזכות הוא הילכך יש לו כח לשחררו בגט זה יותר מאשה דחוב הוא לה יעו"ש וחילוק זה מחוסר הבנה וצריך ביאור וטעם, ואולי כוון לחלק כמו שכתבנו משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע ע"פ מש"כ האבני מלואים סי' קל"ט סקי"ג הטעם דבאשה ל"מ טלי גיטך מעג"ק משום דהוי בע"כ ואין זכיה בעל כרחה וע"כ בעינן שיהי' עיקר הנתינה מכח הבעל, ולפ"ז בעבד זכות הוא לו אפשר לומר דמהני טלי גיטך מע"ג קרקע משום דאף אם משחררו בע"כ חשוב כמו מדעתו וכמו שכתב הרשב"א בקדושין שהבאתי לעיל דיכול לשחררו ע"י אחרים בע"כ משום דזכות הוא לו ויכולין לזכות לו בע"כ ובטלה דעתו יעוש"ה, ואף דבעבד בלא"ה צריך נתינה מכח האדון משום דמכח זכייתו לא יוכל לקבל גט מיד רבו וכמו שכתב הקצוה"ח שהבאתי לעיל משום דלא אמרינן גיטו וזכייתו באין כאחד אם לא בגט ושחרור דלא צריך זכיה רק נתינה לידו, מ"מ זה אינו אלא בעבד שהיא שלו אבל בכותב לעבד לכשאקחך את קנוי לך לעצמך שיש לו יד לקבל כעת גיטו דעדיין אינו שלו וכדאמרינן נראין הדברים שהעבד מקבל גט מיד רבו של חבירו וכו', ולפ"ז שפיר מהני זכייתו ואית ליה יד לזכות, א"כ בדידיה גם טלי גיטך מע"ג קרקע מהני וזהו הנכלל בדברי המרדכי לחלק בין שחרור ובין גט אשה, ועיין היטב בכ"ז

ה) והנה בגיטין (מ' א') איתא אמר רנב"י הבמ"ע דאמר לה צאי והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור ושמעתי להקשות שתי קושיות בזה והן מישך שייכי אהדדי, חדא למאי צריך הש"ס לומר דלרבנן אין בלשון הזה לשון שחרור ומשו"ז אינה מקודשת תיפוק ליה כיון דרבנן דר"מ ס"ל בקדושין (ס"ב א') אין אדם מקדש דבשלבל"ע, ומה"ט אמרינן שם דהנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הר"א מקודשת לי לאחר שאשתחררך אינה מקודשת משום דהוי דשלבל"ע, וא"כ לרבנן אף אם יש בלשון הזה ל' שחרור אינה מקודשת משום דהוי דשלבל"ע, שנית כיון דהוי דשלבל"ע א"כ בלא"ה פסול השטר קדושין משום דהוי שלא לשמה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הטעם בכותב לאשה פנויה דאינו גט משום דהוי שלא לשם גירושין, וה"נ השפחה כיון דהוי דשלבל"ע ולא יוכל לקדשה כעת לאחר שתשתחרר א"כ הוי ממילא השט"ק כמו שכותב שלא לשם קדושין ופסול כדאמרינן בקדושין (ט' א') דשטר קדושין צריך לכתוב לשמה

ו) והנה ביישוב קושיא הראשונה הארכתי במקום אחר, וכאן אכתוב מה שנלענ"ד לתרץ ע"פ המבואר בנדרים (פ"ז א') בקורע על חולה שמדומה לו שמת ותוך כדי דבור של קריעה מת יצא ידי קריעה, וכן לענין נדרים שם, ויעויין בר"ן דטעמא דמילתא דתוך כד"ד חשוב כאלו עביד בהאי שעתא יעו"ש, לפ"ז לענ"ד כאן כיון דמקדשה תיכף בתוך כדי דבור של השחרור א"כ לא הוי כלל דשלבל"ע משום דחשוב אמירת הקדושין ונתינת שטר קדושין כאלו היו אחר השחרור כיון דתוך כד"ד חשוב כאלו עביד בהאי שעתא א"כ באמת הוא מקדשה אחר השחרור, ואף דאמירת הקדושין ומסירת השטר קדושין היו קודם השחרור מ"מ כיון דתיכף תוך כדי דבור של השחרור הוא מקדשה א"כ לא חשוב כלל קודם, אדרבה חשבינן כאלו מסר השטר קדושין ואמר הרי את מקודשת אחר השחרור. דכל תוך כד"ד חשוב כאלו מעשה הקודם היה נעשה בהאי שעתא וכמו בקריעה דחשוב מעשה הקריעה כאלו נעשה בפועל מאוחר כדי שיעור תוך כדי דבור וע"כ יצא ידי קריעה וה"נ דכוותה, וכה"ג כתבו התוס' לעיל (ה' ב') ד"ה יטלנו דמהני לומר בפ"נ ובפ"נ תוך כדי דבור של הנתינה וה"נ כן, וזה לענ"ד ברור בעז"ה ואין לומר