מרחשת חלק ב תיד

ד"ה וליחוש כתבו ואפי' לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הכא גבי אשה חוב הוא לה וכו' יעו"ש, הרי מבואר מדברי התוס' דאם היינו אומרין דזכות הוא לאשה, אז שפיר היינו אומרין עדים בחתומיו זכין לה גם גבי גט אשה, וזו ודאי קשה אם נאמר דזה הוי טלי גיטך מע"ג קרקע א"כ איך היה מהני גבי גט אשה

ג) ע"כ נלענ"ד דכאן לא שייך טלי גיטך מע"ג קרקע דהא כיון דהאדון מצוה לכתוב וליתן שטר שחרור לעבדו א"כ הא הוי העדים שלוחי האדון וכמו בגט אשה דאומר כתבו ותנו גט לאשתי, אלא כיון דהוי שלוחי הבעל או האדון שוב אי אפשר לומר שיהיו זכין גם להעבד דא"כ הוי ג"כ שלוחי האשה או העבד, וזה אי אפשר להיות שלוחי הבעל והאשה ביחד משום דלא הוי חזרה שליחות אצל הבעל וכמבואר לעיל, ובטל שליחות האדון או הבעל, מ"מ נראה לענ"ד דכאן לא אמרינן לא חזרה שליחות אצל הבעל דהא עיקר מאי דאמרינן לא חזרה שליחות אצל הבעל הוא כמו שפירש"י גיטין (כ"ד ע"א) דשליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולאמר עשיתי שליחותך וכן לקמן (ס"ג ע"ב) דשליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו זכות לחזור אצל שולחו ולאמר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות ע"כ, וכיון דעיקר טעמא דאמרינן לא חזרה שליחות אצל הבעל הוא משום שאינו ראוי לחזור ולהגיד עשיתי שליחותך, לפ"ז בעדיו בחתומיו זכין לו כיון דאמרינן בב"מ (י"ג ע"א) דה"מ היכי דמטי לידיה אבל לא מטי לידיה לא אמרינן יעו"ש, וכיון דכל זמן שלא הגיע השטר ליד הזוכה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, א"כ שליחות כזו הוי שפיר ראוי לחזור ולהגיד עשינו שליחותך דכיון דכל עוד שלא נתנו השטר ליד המקבל לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, וע"כ לא שייך כאן לא חזרה שליחות אצל הבעל והאדון והוי שפיר שלוחי הבעל או האדון וגם זוכין עבור העבד כשיגיע גט לידו למפרע משום כיון דבעינן מטי לידיה א"כ יכולין לחזור ולהגיד עשינו שליחותך, ואין ראי' כלל מזה לדין טלי גיטך מע"ג קרקע דבזה גם גבי אשה הוי מהני אי לאו דחוב הוא לה וכמבואר מדברי התוס', כנלענ"ד

ד) והנה ביבמות (נ"ב ע"א) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הר"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה וכו' ובתוס' שם ד"ה ולאשה ונראה לר"י דהיינו דווקא למ"ד א"א מקנה דשלבל"ע אבל למ"ד א"מ דשלבל"ע הוי גט משום דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו כדאיתא בהאשה רבה, וגט שחרור וגט אשה שוין לכל דבר דילפינן לה לה מאשה עכ"ל התוס' וכן כתב הרא"ש שם

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' גירושין ה"ו כתב הטעם דאינו גט מפני שלא היתה בת גירושין כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין, ויעויין במל"מ פ"ו מהלכות אלו דין ג' שהבין שהרמב"ם חולק על התוס' בטעמא דמילתא, ובאמת נראה לענ"ד דדברי התוס' והרמב"ם ז"ל דברים אחדים הם והם מתפרנסים זה מזה, דהתוס' קיימי לעיקר הטעם מדוע אינו יכול לגרשה וליתן לה גט כדי שיהי' חל לכשיכנסנה וע"ז כתבו הטעם משום דאין בידו לגרשה כעת א"כ הוי דבר שלבל"ע, ולא יוכל לגרשה ג"כ שיהי' הגט חל לאחר שיכנסנה, כמו כל דבר שלא בא לעולם מכיון שאינו יכול להקנותו כעת ע"כ אינו חל הקנין אף לכשיבוא בעולם, וכיון שאינו יכול לגרשה באופן כזה שוב הגט שיכתוב כעת קודם הקדושין אינו גט אפי' שיתן לה הבעל הגט אחר הקדושין משום דגט כזה אינו גט כלל, אולם מאיזה טעם גט כזה אינו גט דנהי דלא יוכל למסור לה הגט כעת שיהי' גירושין אחר הנשואין, אבל מ"מ מדוע לא יוכל לגרש אחר הנשואין בגט שנכתב קודם לזה, בא הרמב"ם ז"ל ובאר לנו הטעם מכיון שנכתב הגט בשעה שאינו ראוי לגרש בו בשום אופן, שוב הוי גט כזה כמו שנכתב שלא לשם גירושין דכל שאינו ראוי לגרש בשעת כתיבה חשוב שלא לשם גירושין, אולם כ"ז אם נכתב הגט קודם הנשואין אבל אם נכתב הגט לאחר הנשואין רק שהבעל עשאו שליח לכתוב קודם הנשואין, זה תלוי אם צריך שליחות בכתיבת הגט, דאם צריך שליחות בכתיבת הגט אז לא מהני אף אם כתבו השליח לאחר הנשואין מכיון דבשעה שעשאו שליח לא היה יכול לגרשה אף שיהיו הגירושין חלין אחר הנשואין משום דהוי דשלבל"ע, א"כ כיון דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי וע"כ אין כאן שליחות בכתיבת הגט, וממילא אף אם כתב השליח הגט אחר הנשואין לא מהני כיון דאין כאן שליחות בכתיבה, אולם אם נאמר דא"צ שליחות בכתיבה, שפיר יוכל לגרש בו כיון שנכתב אחר הנשואין, כן נראה לענ"ד ביאור דברי התוס', והמל"מ האריך בזה שם והבין שהתוס' עם הרמב"ם חלוקים הם ולפמש"כ אין כאן מחלוקת כלל והם צריכין זל"ז, ועיין מח"א פ"ג מה' גירושין דין ט"ו שגם הוא ז"ל הבין כן מדברי התוס' דבעינן שליחות בכתיבה, ולענ"ד אינה ראי' דמה שכתבו ואפי' כתוב בו זמן דאחר הנשואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח עכ"ל אין ראי' כלל מדבריהם דבעינן שליחות בכתיבה דהא כתבו שכתוב בו זמן דאחר הנשואין ומשמע מזה דבאמת נכתב קודם הנשואין רק שכתוב בו זמן מאוחר, א"כ שפיר כתבו דאינו יכול לגרשה גם כעת משום דלא היה ראוי לגרשה בשעה שעשאו שליח והיינו דאז לא יכול לגרשה מטעם שהוא דשלבל"ע וכמו דמסקי בסמוך וע"כ לא יוכל לגרשה גם כעת בגט הנכתב קודם הנשואין, ובזה דברי התוס' מבוארין ולא קשה כלל מה שהקשה המח"א שם, וע"ע אבני מלואים סל"ה סקי"ג שהאריך בענין זה וגם הוא ז"ל הבין שדברי התוס' עם הרמב"ם מחולקין הם, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי, וגם בלא"ה דבריו צ"ע ואכ"מ

אולם בעיקר הדבר שכתבו התוס' דהטעם הוא שאינו יכול לגרשה קודם הקדושין כדי שיחולו הגירושין לאחר הקדושין משום דהוי דשלבל"ע, הנה לענ"ד לולא דבריהם ז"ל הייתי אומר דבגירושין כיון שאין הקנאה וקנין רק פטור וסליק א"כ לא שייך בזה דבר שלא בא לעולם כלל דאשה איסורא הוי ולא ממונא, וכיון שאין כאן תורת קנין כלל צריך לחול גם בדבר שלבל"ע, ומצינו כעין זה בנדרים (צ' א') דבעל מפר עד שלא חל הנדר, ואכ"מ להאריך בזה

ה) וע"כ לולא דברי התוס' נלענ"ד דהטעם דאינו יכול לגרשה קודם הנשואין, הוא מטעם כיון דאמרינן דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני בגט דבעינן נתינה מיד הבעל ליד האשה וכמבואר בגיטין (כ"ד א'), וכל שלא בא מיד הבעל ליד האשה אינו כלום, לפ"ז נראה דהיינו טעמא דאינו יכול לגרשה קודם הנשואין שיחול הגט אחר הנשואין משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע, כיון שבשעה שמוסר הגט לידה אינו בעל כלל והוי רק אינש בעלמא דהא אינו בעל עדיין דעדיין לא קדשה, וא"כ כשמקבלת הגט מידו קודם הקדושין הוי כמו שקבלה אותו מע"ג קרקע ואיך תהי' מגורשת אחר הנשואין כיון שלא קבלה את הגט מיד הבעל רק מיד אינש בעלמא והוי כמו קרקע בעלמא שאינו בעלה כלל אז, ולפ"ז באמת אין נפק"מ כלל דאף למ"ד אדם מקנה דבשלבל"ע מ"מ הא לא חל עד שיבוא לעולם וא"כ בשעה שקבלה את הגט לא היה כאן נתינה מיד הבעל ולא מהני אף למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע, וממילא כיון שאינו יכול לגרשה באופן הזה שוב הוי הגט הנכתב קודם הנשואין כמו שנכתב שלא לשם גירושין וכמו שכתב הרמב"ם וע"כ לא יוכל לגרשה בגט זה גם אחר הנשואין, ודו"ק: ולפי