מרחשת חלק ב תיג

בעבד הא קימ"ל זכות הוא לעבד וא"כ יצא מיד לחירות והוי שליח לקבלה ובשליח לקבלה לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכו', אבל לפי דעת הרי"ף ז"ל ולפי דברינו בביאור דעתו ז"ל הדבר נכון מאד במאי שהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ משום דבזכות השליח לבדו נאסר בשפחה ובב"ח, ושפיר איכא עיגונא

אלא שיש לפקפק בזה עוד, דאפשר דלא שייך עיגון בזה הא אף שזכה לו מ"מ כשמביא השליח השט"ש יוכל העבד לומר לא ניחא לי וא"כ אין זכייתו כלום דאין זכין לאדם בע"כ כמבואר בב"ב (קל"ח א') בצווח

ה) ובזה יש ליישב קושית הפנ"י על התוס' שכתב דע"כ צ"ל דקושיתם היא למ"ד חוב הוא לעבד דלמ"ד זכות הוא לעבד אף אם לא יתן לו השליח להעבד הא מ"מ כבר זכה לו ואסור בשפחה, אולם לפמש"כ כיון דיכול העבד לומר לא ניחא לי בזכותך א"כ ליכא עיגון כלל דאם ירצה יוכל למחות ולא הוי משוחרר, ושפיר מקשו התוס', אלא שדבר זה אם יכול העבד אח"כ למחות ולאמר לא ניחא לי בזכות זה תלוי באשלי רברבי והיא מחלוקת הראשונים ז"ל בקדושין (כ"ג א') אם יוכל לזכות לעבד בע"כ ודעת הרשב"א ז"ל בחדושיו דיכול לשחררו ע"י אחרים בע"כ כמבואר שם

ובאמת לפי מש"כ בדעת הרי"ף ז"ל דבמזכה גט שחרור לעבדו זכה קנין גופו מיד ורק שאינו משוחרר גמור להיות מותר בב"ח, א"כ ע"כ צ"ל דהרי"ף ס"ל כדעת הני ראשונים ז"ל דעבד יכול למחות ולאמר דלא ניחא ליה בזכות זה, דאי לא"ה ליכא זכות לעבד ואדרבה הוי חוב לו משום דאסור בשפחה וגם בב"ח ופן לא ימסור לו השליח את השט"ש ונמצא קרח מכאן ומכאן והוי אדרבה חוב לו, אלא ודאי העבד יכול לומר דלא ניחא ליה, וע"כ אין זה חוב דהא אם לא ימסור לו השליח יכול למחות אם ירצה, ודוק בזה, אולם אע"פ כן מיושב קושית התוס' דהא עכ"פ התקינו לומר בפ"נ ובפ"נ דאם גלה העבד דעתו דניחא ליה דנמצא זכייתו עבור העבד זכות למפרע וע"כ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום דאף אם לא ימסור מ"מ יהי' אסור בשפחה כיון שכבר פקע מהעבד קנין ממון של האדון והוי מעוכב גט שחרור ואסור בשפחה כמו בתרומה וכמו שנתבאר לעיל

ו) ולפי דברינו יפתחו לנו שערי אורה להבין דקדוק לשון הברייתא בגמ' (ח' ע"ב) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה, ובעניותי לא זכיתי להבין מדוע נקט הברייתא הדין בשהביא העבד עצמו גיטו, דזה ע"כ צ"ל דאיירי באופן שאמר לו הוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך, וכמו באשה שהביאה גיטה וכמו דאיתא לקמן (כ"ד א'), דאלא"ה תיקשי ג"כ קושית הגמ' שם מכי מטי לידיה איגרשה לה, וגם תירוץ הגמ' דאמר לה כי מטית להתם אנחיה אארעא ושקליה, לא יתכן ג"כ כאן מכח קושית הגמ' שם והא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע וכמו שכתב הריטב"א קדושין (כ"ג) שם דגם בעבד לא מהני טלי גיטך מע"ג קרקע, ולפנינו עוד יבואר זה, עכ"פ צ"ל דגם כאן איירי כמו באשה (לקמן כ"ד א') וזה הוי מילתא דלא שכיחא, כמבואר לעיל (ה' א') ואמאי לא נקיט באופן הרגיל והפשוט כגון שהביא השליח גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך דעצמו קנה ונכסים לא קנה, ולא מצאתי לאחד מן המפרשים שהעירו בזה בדקדוק הגמ'

אולם לפי דברינו הדבר יבואר היטב והתנא רבותא קמ"ל, דלפי מה שכתבנו דבמזכה גט שחרור ע"י שליח הוא קונה עצמו קנין ממון מיד אבל קנין האיסור אינו קונה עד שיגיע לידו, וא"כ במזכה שטר שחרור כזה שכתוב בו עצמך ונכסיי קנויים לך הא זכה בעצמו ובנכסים תיכף ומיד שהגיע ליד השליח מחמת זכיה דקנין ממון יכול לזכות ע"י אחר אבל שחרור דווקא עד שיגיע לידו, וא"כ נמצא דקנין נכסים ושחרורו אינם באים כאחד דהא קנין הנכסים הוא משבא השטר מתנה ליד השליח והשחרור אינו אלא כשיגיע לידו, ועיקר מה שנאמן השליח לאמר בפ"נ ובפ"נ הוא רק לקנין האיסור כדי שיהי' מותר בב"ח ויהי' ישראל, אבל משום קנין עצמו של העבד שנפקע קנין ממון של האדון לא היה נאמן דזה הוי כמו שטר מתנה דעלמא, אלא דבשחרור מהימן משום כיון דמהימן לעשותו ב"ח להיות מותר בב"ח, א"כ ממילא נפקע ג"כ קנין ממונו של האדון וכמבואר בפנ"י על מתניתין (ט' א') אחד גיטי נשים וכו' וז"ל: משום כיון דעיקר מלתא על האיסור שבו אנו דנין ומהימנינן ליה כיון ששטר שחרור יוצא מת"י ממילא פקעה זכות רבו מעליו עד שיבוא המערער ואז יתקיים בחותמיו אם לא אמר בפ"נ וכו' עכ"ל. ולפ"ז בשהביא שליח שטר שחרור וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך אין רבותא לאשמעינן דנכסים לא קנה אף דעצמו קנה, כיון דקנין הנכסים לא בא כאחד עם השחרור, ע"כ בזה לא שייך לומר מתוך שקנה עצמו קנה נכסים דהא קנין הנכסים והשחרור לא באים כאחד ולא שייך לומר מתוך כיון שאינם באים כאחת, וזה מילתא דפשיטא ולא צריך לאשמעינן, וע"כ נקט הברייתא בשהביא העבד עצמו את גיטו וכגוונא דמוקמינן לקמן באשה דאמר לה עד דמטית להתם וכו' כמבואר שם, וה"נ דכוותה, ובאופן כזה הא ודאי לא זכה בנכסים קודם השחרור דהא לא מצי לזכות בנכסים כל עוד שלא נשתחרר דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ באופן כזה בא קנין השחרור והנכסים כאחד, ובזה הייתי אומר שפיר מתוך כיון שקנין השחרור והנכסים הם בשעה ובזמן אחד, לזה אשמעינן תנא דאף בכי האי גוונא לא קנה ופלגינן דבורא, ודו"ק בזה כי הדברים נכונים: ד. א) והנה לעיל הבאנו דעת הריטב"א קדושין (כ"ג) דס"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני גם בשט"ש וכן היא ג"כ דעת המקנה קדושין (ו' ב' וד' ס"ג א') בתוס' ד"ה לכשאקחך יעו"ש כי דבריו שם צ"ע למעיין, אולם דעת הנתיבות חו"מ סי' קפ"ה סק"א דבעבד מהני טלי גיטך מע"ג קרקע וכן כתב עוד בספרו תו"ג (גיטין ט' ב') יעו"ש וכן הביא האבני מלואים סי' קל"ט בשם ספר מכתב לאליהו דדעתו ג"כ דטלי גיטך מע"ג קרקע מהני בשחרור, וכן צדד שם האב"מ לדעת המרדכי יעו"ש דבריו המתוקים

והנה ראיתי לגאון דורנו מוהרי"א נ"י בספרו החדש שו"ת עין יצחק שרצה להוכיח דבעבד מהני טלי גיטך מע"ג קרקע מהא דאמרינן (ב"מ י"ט א') מצא שטר שחרור וכו' הניחא למ"ד זכות הוא לעבד וכו' וכאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו שפיר יעו"ש, ואיך יוכלו עידי החתימה לזכות לו את השטר שחרור הא לא בא לידם מיד הבעל וא"כ הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ואלא ע"כ מוכח מזה דטלי גיטך מהני בשחרור

ב) והנה מלבד מה שיש לדחות ראי' זו ע"פ דברי הקצוה"ח שהבאנו לעיל דבשטר ע"י אחרים שלא לשמה אף דלא מהני לשחרור גמור מ"מ מהני להיות נפקע קנין ממון, וא"כ ה"נ בטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני בשחרור מ"מ ע"י אחרים מהני עכ"פ להיות נפקע קנין ממון של האדון, ושפיר זכו לו העדים אם אמרינן עדים בחתומיו זכין לו, וכבר הרגיש הדרת גאונו שליט"א שם בזה, ומה שדחה שם דברי הקצוה"ח, לענ"ד אין בדבריו כדי לדחות דברי הקצוה"ח הברורים מאד

אולם מלבד כל אלה ע"כ צ"ל כאן דזה לא חשיב טלי גיטך מע"ג קרקע דהא התוס' שם לעיל מיניה ד"ה