מרחשת חלק ב תיב

א"כ בשאמר הלוה זכה חפץ זה לפלוני דאז עשאו הלוה שלוחו של המקבל והוי שלוחו כמותו שפיר יוכל לתפוס כיון שזכה עבורו בתורת שליחות ולא בתורת זכיה לבדה א"כ שלוחו של אדם כמותו ויוכל להיות שלוחו אף במקום שחב לאחריני, ומדוייק לפ"ז לשון הרמב"ם ז"ל שנקט זכה בחפץ זה לפלוני אף שלדעת הרמב"ם ז"ל גם בתן הוי כזכי, אולם לפי דברינו דווקא נקט הכא זכה דזה הוי מינוי שליחות עבור המקבל אבל באומר תן כיון דאין זה לשון שליחות א"כ לא הוי מהני כאן משום דהוי חב לאחריני, ונהי דתן כזכי במתנה היינו לגבי הנותן גופיה משום דלדידיה לית כאן חוב עוד כיון שאסור לחזור בו אבל כאן דאיכא בע"ח אחרים לא מהני לשון תן משום שאינו שליחות ורק זכיה יש כאן ולא מהני במקום שחב לאחרים. אבל באומר זכה דיש כאן שליחות מהני אף במקום שחב לאחרים דשלוחו של אדם כמותו, כנלע"ד נכון: ג. א) והנה נחזור לענין שהתחלנו בו דלפי מה שכתבנו לדעת הרי"ף במזכה שטר שחרור ע"י אחר אף דלא משתחרר עד דמטי גיטא לידיה מ"מ קנין ממון שיש לרבו עליו פקע ע"י הזיכוי בלבד, ניחא לן בזה מאי דקשיא לי לדעתו ז"ל הא דרשב"א (קדושין ד' כ"ג) דס"ל בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, וכיון דע"י אחרים ג"כ בעי מטי גיטא לידיה וקבלת עצמו לא מהני לרשב"א א"כ ממילא לא תועיל קבלת אחרים כיון דבעי מטי לידיה ויד הא לית ליה, וזו קושיא עצומה *), אבל לפמש"כ דלדעת הרי"ף קנין ממונו של האדון פקע באמת ע"י הזיכוי ולא בעי מטי לידיה א"כ שפיר ס"ל לרשב"א בשטר ע"י אחרים משום דע"י אחרים פקע קנין ממונו ואז יהי' מהני להשתחרר שחרור גמור ע"י עצמו, משום שכבר יש לו יד ע"י קבלת האחרים שזכו לו קנין ממונו ושפיר יוכל להשתחרר אח"כ שחרור גמור ע"י קבלת עצמו, וזה נכון מאד, אלא דבאמת אין צריך לזה דלפי מה שכתבנו לעיל דעת הרמב"ם ז"ל דבאומר זכה הוא משתחרר מיד ע"י קבלת השליח וא"כ בלא"ה לא קשיא מידי דהא דשטר ע"י אחרים דקדושין מיירי באומר זכה ומשתחרר מיד, שוב מצאתי להפנ"י בקדושין (ד' כ"ג) שם שהרגיש לפה"נ בקושיא זו ודבריו אינם מובנים אם לא שכיוון למה שכתבתי יעוש"ה, ויעו"ש בפנ"י מה שכתב לפרש איבעי' דרבה לרשב"א לפי דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל, וגם לפי דברינו דעבד אינו יכול בעצמו לעשות שליח לקבלה ג"כ ניחא איבעית הגמ' עבד מהו שיעשה וכו' דאם היה חשוב אינו בר שליחות בזה משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד א"כ לא היה מהני מינוי שליחות עבורו גם מצד האדון, ודו"ק

ב) אולם מה שיש לעורר לפי דברי שכתבתי דכל שלא מהני שליחות ורק זכיה מהני ע"כ בגט אשה דבעינן ונתן בידה לא מהני זכיה בגט אם אינו בתורת שליחות וכן בשטר שחרור ומבואר כ"ז למעלה בארוכה, לפ"ז יקשה עלי קושיא גדולה מהא דאיתא בגיטין (ד' כ"ג ע"ב) הרי את שפחה וולדך בן חורין לא מהני מטעם שאין העבד יכול לקבל גט לחבירו מיד רבו שלו, אבל זולת זה היה מהני קבלת השפחה עבור הולד, וזו היא שקשה כיון דאין שליחות לקטן וא"כ במזכה לעובר לא מהני רק בתורת זכיה לא בתורת שליחות, וא"כ בשחרור הא זכיה לא מהני משום דונתן בידה בעינן כיון דשליחות לא מהני כאן, ומפשטות דברי הגמ' משמע דאם העבד היה יכול לקבל גט שחרור מיד רבו שלו לחבירו היה נעשה בן חורין גמור וזה לפי דברי אינו, והיא קושיא עצומה

ונראה לענ"ד ליישב זה ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין שכתב וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצירה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה עכ"ל, ויעו"ש בהשגות הראב"ד ובלח"מ מה שכתב לתרץ דבריו במה נשתנה כאן דין שליחות קטנה מכל התורה דלא מהני שליחות לקטן אף במקום שאין צריך עדים ואכ"מ, אבל עכ"פ חזינן דדעת הרמב"ם ז"ל דבקבלת גט היה מהני גם שליחות לקטנה אלא משום דאין מעידין על הקטן והיינו משים דקטן כמאן דליתא דמי ואין מקבלין עדות שלא בפניו וע"כ לא מהני שליחות הקבלה של הקטנה, לפ"ז יש לומר דדווקא בגט דחוב הוא לה ע"כ לא מהני שליחותה משום דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, משא"כ בשטר שחרור דזכות הוא לו, והראנ"ח בתשובה סי' ג' הביאו הפ"ת חו"מ סי' כ"ח סקכ"ו דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד הוא דווקא לחוב הבע"ד אבל הזוכה בעדות מקבלין שלא בפניו יעו"ש שהסכים עמו תשובת עבוה"ג, לפ"ז בשחרור כיון דזכות הוא לו ומהני בזה שפיר קבלת עדות אף בקטן א"כ שפיר יוכל ג"כ קטן לעשות שליח כמו בגט שהיה מהני זולת הטעם משום דאין מקבלין עדות על הקטן וכאן דליתא לטעם זה שפיר מהני ג"כ שליחות הקטן, ולענ"ד זה נכון מאד לתרץ קושיתנו מהא דהרי את שפחה וכו'

ג) אבל אי קשיא לי הא קשיא דלפי דברינו הדין המבואר בשו"ע אה"ע סי' א' ס"י בהגהות הרמ"א שם דמי שנשתמדה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן כתב עוד שם סי' ק"מ ס"ד דאם אשתו מומרת לעכו"ם וזיכה לה גט ע"י אחר אע"פ שחזרה בה אח"כ אינה צריכה גט אחר יעו"ש, ולפמש"כ הב"ש סי' קמ"א סמ"ז וכן המג"א סי' קפ"ט דמומר לאו בר שליחות כמו עכו"ם יעו"ש א"כ לא מהני זיכוי הגט לה ולא מידי כיון דאין שליחות למומרת לא זכי לה השליח בתורת שליחות רק בתורת זכיה וזה לא מהני בגט כמו שכתבתי לעיל, ויהי' מוכח מכאן דיש שליחות גם למומר שלא כדעת הב"ש והמג"א וצ"ע

ד) ולפי דברינו בביאור דברי הרי"ף דהנותן גט שחרור ע"י אחר העבד קונה עצמו מיד קנין ממון אבל אינו משוחרר גמור להיות מותר בב"ח עד שיגיע גט לידו) מיושב קושית התוס' גיטין (ט' א') ד"ה שוו שהקשו למאי תיקנו במביא שט"ש ממ"ה דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דהא בעבד לא שייך עיגון דאי משום דאסור בב"ח ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד. גט זה שהוא ממ"ה ולא יאסר בשפחה, וקושיתם חזקה, אבל לפמש"כ דבמזכה גט שחרור היכא דלא אמר לו זכי אז לא זכה העבד עד שיגיע לידו אבל מ"מ קנה עצמו קנין ממון והוי מעוכב גט שחרור, א"כ שפיר תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ כדי שיהי' מותר בב"ח דאי לא ימסרו את הגט שחרור עכ"פ ג"כ יהי' אסור בשפחה משום דהוי מעוכב גט שחרור ואסור בשפחה כמו דאסור בתרומה וכמו שכתב התוס' לקמן (מ' א') לדמותן ומכש"כ לדעת רש"י שם, וא"כ שפיר איכא עיגונא משום שהעבד אסור בשפחה ובב"ח אם לא יתן לו השליח משים שכבר קנה עצמו קנין ממון בזכיית השליח לבד וע"כ תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ, אבל אם נעשה שליח לקבלה עבור העבד הא בשליח לקבלה באמת לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כמו שכתב רש"י ריש גיטין במשנה וכמו שביאר הר"ן שם, וכאשר מצאתי להפנ"י שהקשה באמת אמאי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ בעבד וע"פ מה שכתבנו בסימן זה ענף א' אות ט"ז דלרשב"א בשטר ע"י אחרים הוא משתחרר שחרור גמור משום גז"ה דוחופשה לא ניתן לה שלדבריו אינו אלא בשטר ע"י אחרים בלא"ה לק"מ כמובן: