מרחשת חלק ב תיא

מעות סי' ו' שכתב דהיכי שנתן דמים על המקח ועדיין לא משך ואח"כ אמר לו המוכר ללוי שהיה המקח בידו החפצים שהם בידך מכרחים לשמעון תנם לשמעון וקיבל לוי ליתנם לשמעון אע"פ שלא היה שמעון באותו מעמד זכה שמעון ואפי' למ"ד תן לאו כזכי דמי הכא שכבר קיבל המוכר דמים ואסור לחזור בו תן דקאמר לו כזכי דמי והכי מבואר בספר המקח לר"ה גאון ז"ל וכו' יעו"ש, הרי שכתב בהדיא לדון שהיכא שאסור לחזור בו שוב הוי תן כזכי אף למ"ד תן לאו כזכי דמי, ולפמש"כ הדין הזה יותר מוסבר משום דהשליח יכול לתפוס עבור המקבל משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים

שוב ראיתי עוד להמח"א הלכות צדקה ס"ג שתמה ג"כ על הסמ"ע שהבאתי לעיל כקושית התומים כיון דהולך לאו כזכי דמי א"כ היכי מצי השליח לזכות עבורו וכתב ג"כ לדון כיון שאסור לחזור בו שוב הולך דידיה כמאן דאמר לו זכי, אבל דחה זה יעו"ש, ותמיהני שלא זכר מה שכתב בהל' מכירה להיפך ודעתו שם כיון שאסור לחזור בו שפיר הוי הולך דידיה כזכי וכמו שהבאתי בסמוך

יט) והנה הבאתי לעיל מה שהקשה המח"א סי' ל"ג ה' זכיה ומתנה על דעת מוהר"ם שבמרדכי פ"ק דב"מ דבמח"כ ליכא דעת אחרת מקנה וא"כ איך מזכה מת"כ ע"י אחר דהא ליכא שלוחו של בעל הממון דהמזכה ג"כ אינו בעל הממון ולעיל תרצתי משום דדעת מוהר"ם ז"ל דזכיה לאו מטעם שליחות וכמבואר לעיל, וכעת ראיתי שיש לומר עוד ע"פ מה שכ' הקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד דמה"ט חש"ו יש להם זכיה במתנות כהונה אף שאין להם יד לזכות משום דממון כהנים הוא וכבר זכתה בהם התורה לכהנים וא"כ אפי' כהן קטן נמי כמו בירושה דאית ליה וכי קא זכי מדידיה קא זכי, ויעו"ש מה שהאריך, לפ"ז שפיר יוכל לזכות לו ע"י אחר מת"כ משום דהכהן הוי בעל הממון ושפיר עושה הכהן שליח אף אם המזכה לא יוכל לעשות שליח משום דכאן אין צריך לשליחות המזכה כלל משום דהוי שליח הכהן שהוא בעל הממון

ועפ"ז יבואר מה שאמרו בירושלמי ספ"ק דגיטין אמר ר' אילא המעשר כחוב וכמו שהיא הגירסא בחי' הרשב"א שם והשירי קרבן שם תמה מה ענין מעשר לכאן, אבל לפי דברינו הענין מבואר דבמעשר כיון דהוי ממון כהן או לוי וכמו שכתב הקצוה"ח והוי שלוחו של בעל הממון א"כ בהן הוי הולך ותן כזכי כמו במלוה ופקדון דקימ"ל הולך ותן כזכי, וזה נכון מאד

כ) אולם עוד יש לנו לומר בטעם הירושלמי דהמעשר כחוב ע"פ המבואר אתנו לעיל דכל דאסור לחזור בו שוב יוכל השליח לזכות עבור המקבל משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכמו שמצאתי אח"כ להמח"א שכתב כן כמובא לעיל, לפ"ז הא אמרינן בב"מ (ד' מ"ט ע"א) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותם תרומת מעשר על מקום אחר ומבואר שם דהיינו משום שהישראל אסור לחזור בו משום דהוי מתנה מועטת, ולפ"ז שפיר קאמר הירושלמי המעשר כחוב משום דבמעשר אף אם אמר הולך או תן כיון שאסור לחזור בו שוב יוכל השליח לזכות עבורו משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון שאסור לחזור בו, ולענ"ד הדברים ברורים מאד

ואף שכתבתי לעיל דדעת הירושלמי דדברים לית בהן משום חיסור אמנה ואף במתנה מועטת מותר לחזור בו מ"מ לענ"ד נראה דדעת הירושלמי לחלק דבמח"כ כיון דטובת הנאה אינה ממון גרע טפי ממתנה מועטת ואסור לחזור בהן אף למ"ד דברים אין בהן משום חיסור אמנה, וראי' לזה דהא דין זה דכור מעשר יש לך בידי הביאו להלכה ג"כ הירושלמי פ"א דתרומות ה"א, אלמא אף דדעת הירושלמי דמתנה מועטת מותר לחזור בו מ"מ בכור מעשר הב"ל רשאי לעשותם תרו"מ וע"כ מטעם שאסור לחזור כמבואר בב"מ שם (ד' מ"ט ע"א), ועוד ראי' לזה מהגהות אשרי ומרדכי פ' כל הגט שכתבו דהיינו טעמא דאמרינן שם דבמכרי כהונה יצא ידי נתינה משום דמכרי כהונה הוי כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו, יעו"ש, ואף דמארא דהאי אוקימתא הוא רב ורב לית ליה להאי מילתא דאמר ליתן מתנה לחבירו במחנה מועטת שאסור לחזור בו, וכבר עמד בזה המח"א ה' זכיה ומתנה סי"ט ד"ה אבל, אבל לפמש"כ באמת דעת הג"א והמרדכי לחלק דבמתנות כהונה ומעשר גם רב מודה דאסור לחזור בו משום דגרע טפי ממתנה מועטת וע"כ במכרי כהונה ולויה אסור לחזור בו וא"כ שפיר קאמר בירושלמי דמעשר כחוב דבמח"כ גם הירושלמי מודה דאסור לחזור בו, וע"כ השליח מצי תפיס ולא הוי במקום שחב לאחרים

ובזה מבוארין דברי רש"י גיטין (ד' י"ד ע"א) ד"ה דכו"ע הולך כזכי דמי שכתב וז"ל כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר ע"כ והתוס' שם תמהו עליו דהולך לאו כזכי במתנה וכמבואר בריש פ' השולח, אולם לפמש"כ יש לומר דכוונת רש"י במתנה היינו במתנה מועטת באופן שאסור לחזור דכהאי גוונא הולך כזכי דמי

כא) והנה לפי דברינו יבוארו ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל פ"כ מה' מלוה ולוה ה"ב שכתב דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אבל אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהן אחר עכ"ל והה"מ שם כתב דדין זה נתבאר ממה שכתב פי"ו שאם היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך מנה זה לשמעון שאני חייב אם בא לחזור אינו חוזר וכו' וכן מבואר פ"ק דגיטין דהא דתופס לבע"ח דכל היכא דאמר הלוה תנו זוכה ע"כ והלח"מ שם תמה על הרב המגיד דהא הראי' הראשונה שהביא אין מבואר כלל דין זה דהא שם איירי בשאינו חייב לאחרים וע"כ כתב דעיקר ראיית הה"מ מהא דתנו דפ"ק דגיטין, ובאמת גם דברי הלח"מ תמוהים דהא שם כיון דאומר תנו שהוא כזכי א"כ אין כאן תופס לבעל חוב דהא האדון רוצה בכך, ומצאתי להקצוה"ח סי' ק"ה שתמה עליו בזה שאין שום ראי' מסוגיא זו דגיטין לדין זה של הרמב"ם דאם הלוה חייב לאחרים שיוכל לזכות לאחד מהם ולא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, והקצוה"ח שם כתב בטעמא של הרמב"ם ז"ל דכל היכא שהלוה מזכה אין כאן תופס לבע"ח משום שיש לו רשות לתת לכל מי שירצה וראי' ממתנות כהונה דמצי לזכות להם ע"י אחר אף שחב לכהנים אחרים, וע"כ דזה לא מיקרי חב לאחריני משום שהתורה נתנה לו רשות לתת לכל מי שירצה יעו"ש, אולם לענ"ד ראיית הקצוה"ח אינה ראי' כלל דלפי מש"כ לעיל דכל היכא שאסור לו לחזור בלא"ה שוב אין כאן חוב לאחרים כיון דלהאחרים אסור א"כ ממת"כ אין ראי' כיון שהכהן אסור לחטוף את המת"כ בלא דעת הבעלים כדאמרינן בחולין (ד' קל"ג ע"א) ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו ובלא רשות הבעלים אסור לו ליטול א"כ אם הבעלים מזכים לאחד לא הוי חב לאחריני כיון שהכהנים אחרים אינם רשאים ליטול מעצמן וע"כ לא חשוב חוב לאחרים, אבל במטלטלין של הלוה שכל בע"ח יכול לתפוס עבורו לגבות חובו דעביד אינש דינא לנפשיה כמבואר בכמה דוכתי, א"כ שפיר הוי חב לאחריני, ואין ראי' כלל ממת"כ לדין זה

כב) אבל לפי דברינו בטעמו של דבר דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה הוא משום כיון שאינו שלוחו של בעל הממון ולא יוכל לזכות רק מתורת זכיה וע"כ לא מהני זכיה לזה היכא שיש חוב לזה וכמבואר לעיל,