מרחשת חלק ב תי

דאומר תנו גט שחרור לעבדי מיירי כשמוסר לשליח השטר שחרור ואע"פ כן לא יתנו לאח"מ דא"כ אמאי דחיק תלמודא לאוקמי סיפא דמתניתין תנו מנה לפלוני במע"ג או בשכ"מ ואמאי לא מוקי בפשיטות דומיא דרישא שמסר לשליח המנה משו"ה יתנו לאח"מ דהא דעת הרמב"ם ז"ל דתן כזכי במתנה, וא"כ תקשה אמאי לא מוקי לה בהאי טעמא גופא וכו' וכו' יעו"ש בפנ"י שהאריך בדבריו לחזק הקושיא ובסוף דבריו נשאר בצ"ע, ובאמת הקושיא עצומה וכבר הרגיש הרא"ש בפרקין סי' ט"ז להוכיח מכח זה דתן כזכי לא אמרינן במתנה יעו"ש

אולם לפי דברינו בעיקר טעמא דהרמב"ם ז"ל דתן כזכי במתנה הוא משום כיון דאסור הנותן לחזור בו ע"כ שפיר זכה עבורו השליח משום שאין כאן תפיסה במקום חוב לאחרים, א"כ כ"ז לדידן דקימ"ל דאסור לחזור בו היכא דאיכא סמיכות דעת וע"כ גם באומר תן אסור לחזור, משא"כ לרב דס"ל דדברים אין בהם משום חיסור אמנה לדידיה באמת מותר לחזור בו וע"כ לדידיה תן לא הוי כזכי במתנה וכמו שכתבנו לעיל ושכן היא ג"כ שיטת הירושלמי, לפ"ז לא קשיא מידי קושית הפנ"י, דהא עיקר מאי דמהדר תלמודא דידן לאוקמי במע"ג או בשכ"מ הוא דעת רב דהא מארא דשמעתא שם הוא רב דאיהו הוא דמוקי לה בצבורין ומונחין בקרן זוית, וכל השקלא וטריא דסוגיא שם הוא לרב, ולרב באמת לא אמרינן תן כזכי במתנה וכמבואר לעיל משום דס"ל דברים אין בהם משום חיסור אמנה, וע"כ לא זכה עבורו השליח משום דהוי תפיסה במקום חוב לאחרים וכמבואר לעיל בארוכה, וזה כפתור ופרח ת"ל

טז) וראיתי להפנ"י גיטין (ד' י"א ע"ב) בתוס' ד"ה התופס שתמה על המבואר בטושו"ע סי' קכ"ה דבמתנה אף אם עשאו המקבל בפירוש לשליח לא מהני בתן ויכול הנותן לחזור בו, וזו מניין, אולם לפי דברינו ניחא דעשיית המקבל לשליח לא מעלה ולא מוריד משום שאין אדם עושה שליח לקבל דשא"ש וע"כ צריך הנותן למנות אותו שליח עבור המקבל, וכיון דבלשון תן אין כאן מינוי שליחות שוב ממילא לא מהני שליחות המקבל ולא מידי כ"ז שלא עשה אותו הנותן לשליח עבור המקבל

והמח"א סי' ל"ג מה' זכיה ומתנה הקשה על דעת מוהר"ם שבמרדכי פ"ק דב"מ דבמתנות כהונה ליכא דעת אחרת מקנה אותו משום דטובת הנאה אינה ממון וא"כ איך אמרינן בפ' כל הגט אמתניתין דהמלוה מעות וכו' במזכה להם ע"י אחר הא ליכא שלוחו של בעל הממון דהמזכה אינו בעל הממון, יעו"ש, אולם לפי מה שהעלינו דזכיה לאו מטעם שליחות ואף בגוונא דליכא שליחות מהני זכיה א"כ שפיר יוכל לזכות להם ע"י אחר אף דליכא בעל הממון מ"מ זוכין מטעם זכיה, והתוס' שכתבו דאם הנותן עכו"ם לא יוכל לזכות היינו משום דס"ל דזכיה מטעם שליחות כמו שכתבו בכתובות (ד' י"א ע"א) וכן בגיטין (ד' י"א ע"ב) ד"ה, וע"כ אם ליכא כאן שליחות שוב ממילא לא מהני זכיה אבל דעת מוהר"ם ז"ל דזכיה לאו מטעם שליחות וע"כ שפיר יוכל לזכותם ע"י אחר דתופס לבע"ח ליכא כאן משום דהבעלים הא רוצים בכך וג"כ אינו חב לכהנים אחרים דהא התורה זכתה לבעלים ליתן לכל כהן שירצה, וע"כ אין זה חב לאחרים

יז) ולכאורה יש לומר ע"פ דברינו לעיל שכתבנו דבחוב הוי שפיר שלוחו של בעל הממון משום דנכסי הלוה נשתעבדו למלוה ולפ"ז נוכל לומר דהיינו טעמא דבמלוה ופקדון אמרינן הולך כזכי כמבואר בגיטין (ד' י"ד) משום דבמלוה ופקדון כיון שהשליח יוכל להיות שלוחו של המלוה או המפקיד אף אם לא עשאו הלוה או הנפקד שליח כיון דהוא שלוחו של בעל הממון ממילא אין צריך למינוי השליחות מצד הנותן, וע"כ ממילא גם בהולך אף דליכא כאן מינוי שליחות מ"מ השליח בעצמו יוכל להיות שליח עבור המקבל, וע"כ גם בהולך אמרינן דהוי כזכי משום דנעשה שליח עבור המקבל, אבל מדברי התוס' דב"מ הנ"ל מבואר דגם במלוה לא אמרינן דהוי שלוחו של בעל הממון, דהא כתבו דמהאי טעמא לא יוכל העכו"ם לזכות לישראל ע"י ישראל חבירו משום שאין שליחות לעכו"ם ושליח של ישראל אינו משום שאינו שלוחו של בעל הממון, הרי דגם במלוה לא חשוב שלוחו של בעל הממון

ואף שיש לומר דמדברי התוס' אין ראי' לפי מה שכתב המקנה בקדושין (ד' ו' ע"ב) ברש"י ד"ה אינה מקודשת דבעכו"ם שעבודא לאו דאורייתא משום דעיקר שעבוד ילפינן מיוציא לך העבוט וישראל מעכו"ם לא קנה משכון יעו"ש, לפ"ז כיון דנכסי העכו"ם לא נשתעבדו לבע"ח ע"כ לא חשוב השליח שלוחו של בעל הממון וע"כ שפיר כתבו התוס' דהעכו"ם לא יוכל לזכות משום שאין שליחות לעכו"ם, משא"כ בלוה ישראל דנכסיו משועבדים שפיר הוי הזוכה שלוחו של המלוה אף זולת השליחות של הלוה, אבל באמת זה אינו דהא חזינן דרב ס"ל בגיטין שם (ד' י"ד) דהולך כזכי בחוב אף דרב ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב"מ (ד' קע"ה ע"ב), וע"כ דבחוב שאני משום דאמדינן דעתיה דאף באומר הולך כוונתו לזכות לו מיד משום דחייב לו וע"כ שפיר זכה עבורו השליח, והדרנא בי ממש"כ ליישב לעיל שיטת רש"י דמשו"ה התופס לבע"ח אם עשאו שליח מהני משום דבחוב הוי בעל הממון, אבל זה אינו דא"כ אף בלא עשאו שליח יהי' מהני כיון דאנן סהדי דניחא ליה א"כ ממילא יהי' שליח עבורו כיון דמהני שליחות בזה וזה באמת קושית התוס' בגיטין שם על רש"י יעוש"ה, ואף שיש לחלק דשעבוד נכסי לא הוי כ"ז שאינו תובעו וע"כ בעשאו שליח דמגלה המלוה רצונו ודעתו שרוצה לתבוע חובו וע"כ ממילא הוי כאן שעבוד נכסי והוי שלוחו של בעל הממון משא"כ בנעשה שליח מאליו אין כאן שלוחו של בעל הממון כיון שאינו תובעו אין כאן שעבוד נכסי, ודו"ק כי קצרתי, ויעויין קצוה"ח סי' י"ב, ויעויין עוד קצוה"ח סי' ק"ד סק"ב שכתב שאין מצוה לפרוע חוב רק כשיתבענו הנושה, ולפ"ז אפשר לומר אף למ"ד שעבודא ל"ד מ"מ מיקרי בעל הממון דמכיון דכופין אותו לעשות מצוה כדאיתא כתובות (פ"ו א') דמכין אותו עד שתצא נפשו וע"כ נזקקין לנכסיו דעד שכופה אתה אותו בגופו כפהו בממונו כמו"ש הרמב"ן בביאור דבר זה וע"כ מיקרי בעל הממון אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, אולם כ"ז כשתובעו אבל בשאינו תובעו א"כ ליכא מצוה וממילא אין נזקקין לנכסיו ג"כ וע"כ לא הוי בעה"מ וא"ש דברי רש"י ודו"ק כי קצרתי

יח) וע"פ מה שהעלינו בטעמא דתן כזכי לדעת הרמב"ם ז"ל משום דבתן אסור לחזור בו וע"כ ממילא שפיר מצי תפיס השליח עבורו ואין כאן חוב לאחרים ניחא מש"כ הסמ"ע בחו"מ סי' קנ"ה סקכ"ח דבאומר אתן לעניים יש לו התרה ועכשיו שהוציא אין לו התרה ואף אם אמר לו הולך אם המקבל עני אינו יכול לחזור בו כמבואר בטושו"ע שם וגם לא מהני התרה והתומים פקפק על זה דהרשב"א קאמר בזוכה לעני אבל הכא באומר הולך לעני או תנו למ"ד לאו כזכי דמי והרי הוא ברשות נותן וא"כ מצי לשאול עליו, ויעויין בקצוה"ח שם סק"ב, אולם ע"פ האמור א"ש כיון דבאומר תנו לעניים אסור לחזור בו משום נדר שוב יוכל השליח לזכות ולתפוס עבורו זכיה גמורה כמו בכל זוכה כיון דליכא כאן חוב לאחרים כיון שאסור לחזור בו ולא מהני עוד בו שאלה כמו שכתב הר"ן נדרים (ד' פ"ה ע"א) באוסר נכסיו דיכולים אחרים לזכות דאף אם נשאל על נדרו מ"מ קנין ממונו של זה לא הלך יעו"ש וה"נ דכוותה

ואחרי כותבי דברים אלה מצאתי להמח"א הל' קנין