מרחשת חלק ב תט

יב) והנה התוס' כאן ד"ה אבל מתנה מועטת כתבו וז"ל: וא"ת הא נמי שמעינן לה דאמר רב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ומדמי התם מתנה מועטת למכר דליכא מעות בהדי דברים, ויש לומר דהכא שאמר לנפקד או לבע"ח שיתן לו סלקא דעתן דקני טפי מכשאמר מתנה אני נותן לך עכ"ל התוס', והיינו משום דהוי ס"ד דאף דרב ס"ל דדברים אין בהם משום חיסור אמנה מ"מ הכא דאמר לו תן וגם הוי מתנה מועטת דהוי תרתי למעליותא ובזה גם רב יודה דאסור לחזור בו, וע"כ ממילא הוי שפיר זכי ליה ר"א לפלוני זכיה גמורה משום דבכגון זה הוי חן כזכי קמ"ל דלא, והיינו משום דרב ס"ל דדברים לית בהן משום חיסור אמנה כלל ואף בכה"ג מותר לחזור בו וע"כ ממילא לא יוכל ר"א לתפוס עבור פלוני משום דהוי תופס וכו' וכמבואר

ומעתה הנה מצינו החילוק מבואר בתוס' דאף בהבטיח לתת לחבירו מתנה מותר לחזור בו ולרב אף במתנה מועטת מ"מ באומר לו חן כיון דנותן לו לתת מיד לחבירו והוי יותר גמר בלבו לתת לחבירו ובזה הוי יותר סמיכות דעת המקבל וע"כ הוי אסור לחזור בו והוא כמו דאמרינן בב"ב (ד' קע"ה ע"א) אמר תנו פסקיה אבוהון למילתא ופירש הרשב"ם ז"ל שם משום דגמר דבריו וע"כ כיון דבאומר תן הוי גמר דבריו ואיכא סמיכות דעת המקבל וכמו שפירש"י הטעם דאסור לחזור בו במתנה מועטת משום דאיכא סמיכות דעת וע"כ גם באומר תן כיון דאיכא סמיכות דעת והוי גמר בלבו וע"כ אסור לחזור, אלא דרב ס"ל דבדברים ליכא חיסור אמנה כלל ואף בתרתי למעליותא לא איכפת לן וליכא בדברים חיסור אמנה כלל, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו דדברים יש בהם משום חיסור אמנה ובמתנה מועטת אסור לחזור בו אף בהבטיח לתת לו, א"כ באומר תן לפלוני הוי ג"כ מחוסר אמנה אף במתנה מרובה כיון דבזה הוי גמר דעת, וכך לי מתנה מועטת בהבטיח לתת לו ומתנה מרובה בנותן לו תיכף ואומר תן דגם בזה כיון דאיכא גמר בלבו והוי סמיכות דעת ואסור לחזור בו

ולפ"ז נראה דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דס"ל דתן כזכי במתנה והיינו אף דלשון תן אינו במשמע מינוי ועשיית שליחות לקבלה שיהי' השליח שליח לקבלה עבור המקבל מ"מ כיון דבאומר תן אסור הנותן לחזור בו משום דהוי כמו מתנה מועטת ממילא שפיר יוכל השליח לזכות עבור המקבל בתורת זכיה וליכא כאן משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דאינו חב לאחרים כלל כיון דאסור הנותן לחזור בו שוב אין כאן תוב ויוכל השליח לתפוס עבור המקבל, ובזה מבואר החילוק שבין תן ובין הולך דבהולך יוכל לחזור בו במתנה והיינו משום דבהולך כיון דלא גמר לתת לו מיד א"כ שפיר יוכל לחזור בו וע"כ לא אמרינן בהולך דהוי כזכי, משום כיון דהנותן מותר לחזור בו ע"כ לא יוכל השליח לתפוס עבורו משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים משום דהוי חוב להנותן שמותר לחזור בו וע"כ לא אמרינן הולך כזכי במתנה

ולפ"ז לא קשיא כלל קושית הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל מהא דקבא דמוריקא דמשמע דיכול לחזור בו ולא אמרינן תן כזכי במתנה, דלפי מה שבארנו דכל זה הוא דווקא לרב דס"ל דדברים אין בהם משום חיסור אמנה, וע"כ גם בתן מותר לחזור בו וע"כ ממילא לא אמרינן תן כזכי במתנה לרב משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו דדברים יש בהם משום חיסור אמנה ואסור לחזור בו, וע"כ גם בחן כיון דאסור לחזור בו מחמת חיסור אמנה שוב ממילא יוכל השליח לתפוס עבורו משום דלא הוי תופס במקום שחב לאחרים כיון שהנותן אסור לחזור בו, והדברים לענ"ד נכונים מאד

יג) ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים שמחלק בין אומר זכי דמשוחרר מיד ובין אומר תנו דאינו משוחרר עד שיגיע גט שחרור לידו אלא דבאומר חנו אם רצה לחזור לא יחזור, ולפי האמור דבריו ז"ל נכונים ומבוארין בטעמן והיינו דבאומר זכי הוא עושה את השליח להיות שליח לקבלה עבור העבד וע"כ ממילא מכיון שהגיע השט"ש ליד השליח ה"ה משוחרר מיד משום דהשליח הוי שלוחו של העבד ע"י עשיית ומינוי שליחותו ע"י האדון, משא"כ באומר תנו דבזה ליכא מינוי שליחות ורק מהני תנו לענין שהוא אסור לחזור בו ולא דמי להולך, וע"כ כיון שאסור לחזור בו שוב לא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומהני בו זכיה אף דליכא שליחות וע"כ אינו יכול לחזור בו משום דזכה עבור העבד, אבל מ"מ אינו משתחרר שחרור גמור עד שיגיע גיטו לידו, והיינו כיון דליכא כאן שליחות ורק זכיה יש כאן וא"כ בתורת זכיה לא יוכל להשתחרר משום דונתן בידה בעינן וליכא ולא זכה רק לענין שלא יוכל לחזור בו משום דזכה השליח עבורו קנין ממון אבל שחרור גמור לא הוי עד דמטי גיטו לידו וכמבואר אתנו לעיל מילתא בטעמא, ודברי הרמב"ם ז"ל נכוחים וישרים למוצאי דעת

יד) ובזה אני אומר יתבאר מחלוקת הירושלמי עם תלמודא דידן ספ"ק דגיטין אמתניתין דתן גט זה לאשתי וכו' בכל אתר איתמר חן כהולך והכא איתמר חן כזכי כינו אמחניתין זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי יעו"ש בירושלמי הביאו הרא"ש ספ"ק דגיטין ויעו"ש שכתב דחולק אגמרא דידן דמפרש לה דתן כזכי

אולם לפי המבואר אתנו בזה דהיינו טעמא דתן כזכי משום דכיון דאמר תן אסור לחזור בו וע"כ ממילא זכי עבור המקבל משום דלא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום שהנותן אסור לחזור בו, לפ"ז לפי המבואר בירושלמי פ"י דשביעית ה"ד דשיטתו לבלי לחלק בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת ובכל אופן מותר לחזור בו אף לרי"ו, וכדמתבאר דבר זה מהא דאמר רי"ו הנותן עירבון לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו וזה הוי כמו מתנה מועטת כמבואר בב"מ (ד' מ"ט ע"א) ובתוס' שם, הרי מבואר מדברי הירושלמי דלית ליה סברא דגמרא דידן דהיכא דאיכא סמיכות דעת אסור לחזור וכן מתבאר דבר זה מירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב דרב ורי"ו לא פליגי כלל בזה וכן כתב בהגהות ציון ירושלים שם דהירושלמי מחולק בזה עם תלמודא דידן וסבירא ליה דדברים אין בהם משום חיסור אמנה כלל, יעו"ש היטב, וכיון דדעת הירושלמי דגם במקום דאיכא סמיכות דעת מותר לחזור בו ממילא לדידיה גם בתן אף דהוי סמיכות דעת לפ"מ שכתבנו מ"מ מותר לחזור בי, לפ"ז שפיר הוכרח הירושלמי להעמיד משנתינו באומר זכה משום דבאומר תן לבד כיון שאינו עושה אותו שליח וגם האדון מותר לחזור בו לשיטת הירושלמי שוב הוי כאן תפיסה במקום שחב לאחרים ולא זכה בתפיסת השליח, וע"כ ס"ל להירושלמי דתן כהולך, משא"כ בתלמודא דידן דס"ל דהיכא דאיכא סמיכות דעת אסור לחזור בו וכדאמרינן בב"מ מודה רי"ו במתנה מועטת, וע"כ שפיר אמר רי"ו בש"ס דילן כל האומר תנו כאומר זכי משום כיון שאסור לחזור שיב שפיר זכה עבורו השליח ולא הוי תפיסה במקום חוב לאחרים שאין כאן חוב כיון שאסור לחזור בו, ונתבאר היטב פלוגתת הירושלמי עם גמרא דידן דאזלי לטעמייהו, והדברים ברורים לענ"ד

ומעתה גם קושית הרשב"א ז"ל מירושלמי דתן מנה זה לפלוני דמבואר דיכול לחזור בו, דלפי מה שכתבנו הירושלמי לשיטתו בזה אבל לדידן ליתא לדין זה כלל וכמבואר

טו) ובזה מיושב מה שהקשה הפנ"י במתניתין דגיטין (ד' י"ג ע"א) האומר תנו גט זה לא יתנו לאח"מ תנו מנה יתנו לאח"מ, לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאומר