מרחשת חלק ב תח

ונעשית שלה והיא עושה שלית וע"כ אף באמר הולך אמרינן דהוי כזכי משום דאמרינן דאינו מקפיד בדבר להיות דווקא הולכה וכיון שאינו מקפיד ממילא השליח הוא שלותה ושפיר מתגרשת ע"י קבלת הגט ע"י שלותה, אבל במתנה כיון דאינו יכול לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו וכל מה שיוכל לזכות במתנה הוא דווקא משום שהנותן עושה אותו שלית להמקבל וא"כ כל שאמר הולך דמשמעות לשונו הוא שליחות להולכה ולא לקבלה ואף דאינו מקפיד לעכובא מ"מ הא הוא לא עשאו שליח דהא הולך אמר לו ולא מנאו שלית להמקבל וכיון שלא מנאו שלית להמקבל שוב אין כאן שליחות וא"כ במאי יזכה הא המקבל לא יוכל למנות שלית והנותן לא מנאו שלית ולא יוכל לזכות, וא"ת הא מ"מ השליח יוכל לזכות עבורו בתורת זכיה וא"כ אף שלא יוכל המקבל לעשות שלית מ"מ השליח יוכל לזכות בתורת זכיה ולא מטעם שליחות לזה מסיק הירושלמי ועוד מן הדא דאמר רי"ו וכו' אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור חוזר בו והיינו כיון שהנותן מותר לחזור בו אף שהבטיח לתת וא"כ לא יוכל השליח לזכות בתורת זכיה משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דליכא איסור כלל לנותן לחזור וא"כ איכא כאן תוב לאחרים ולא מצי זכי עבור הנותן בתורת זכיה משום דלא מהני לזכות ע"מ לחוב לזה, דכל שאינו בתורת שליחות רק בתורת זכיה שיב לא יוכל לזכות לחבירו במקום דאיכא תוב לאחרים, והדברים נחמדים בביאור דברי הירושלמי בזה

ט) ובזה גם סוגין גיטין (ד' י"א ע"ב) ש"מ מדרבנן דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה ונתקשו שם התוס' והרשב"א ז"ל בביאור סוגיא זו כיון דס"ד דתן ל"ו כזכי וא"כ איך יוכל לתפוס אם האדון אינו רוצה ומה זה ענין לתופס לבע"ח דשם המלוה גופיה יכול לתפוס וכאן הא העבד עצמו לא יוכל לעכב האדון אם היה נותן שחרור לדעת שלא ישתחרר בקבלה זו

אולם לפי דברינו הסוגיא עולה יפה דהא באמת מבואר לקמן (ד' ס"ג ע"ב) דעת רבי דגם בהולך הוי כזכי אם אמרה לו התקבל לי והיינו משום שהבעל אינו עוקר בזה שליחות לקבלה של האשה *), אולם כ"ז בגט דאיכא שליח לקבלה, אבל בשטר שחרור דליכא שלית לקבלה לפ"מ שכתבנו ובארנו לעיל בארוכה, וא"כ מאי שיוכל לזכות הוא רק או שהנותן יעשה אותו שלית או שיזכה בתורת זכיה לא בתורת שליחות, וכיון דס"ד דתן לאו כזכי וא"כ הא האדון אינו עושה אותו שלית עבור העבד וא"כ השליח אינו שלוחו של העבד ולא יוכל לזכותו רק בתורת זכיה לא בתורת שליחות ובזה הוי תב לאחרים דהא הוי חב להאדון שלא יוכל לחזור בו, וע"כ משנה כל האומר תנו כאומר זכי דמי והדברים ת"ל נחמדים בפירוש הסוגיא

י) ונבאר בזה עוד דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה ומתנה ה"ד דתן כזכי במתנה והרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין ספ"ק הביא ראי' דתן לאו כזכי במתנה מהא דאיתא בהדיא בירושלמי ספ"ק דגיטין האומר לחבירו תן מנה לפלוני שאני חייב לו וכו' אם רצה להחזיר לא יחזיר וכו' תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני רצה להחזיר יחזיר וכו' הרי בהדיא דתן לאו כזכי במתנה, עוד הביא הכ"מ בפ"ד מה' זכיה ומתנה שם בשם תשובת הרשב"א דמההיא דאמר ליה רב לרב אדא ברדלא קבא דמוריקא דאית לי גבך יהבינה לפלניא ומשמע התם דמתנה הוה ואפ"ה משום מע"ג קנה הא לאו הכי לא קנה ומשמע מזה דתן לאו כזכי במתנה, יעו"ש בכ"מ, ובחדושיו הוסיף לחזק ראי' זו משום דדוחק הוא לאמר דההוא מוריקא לא הוי ברשותיה דרב אדא ברדלא, יעו"ש

יא) אולם לענ"ד כד נעיין בהא מילתא נראה דלאו סתירה היא כלל לדעת הרמב"ם ז"ל ואדרבה ממקום שבאנו להקשות עליו נמצא כי כל דבריו מיוסדים על סוגיא זו, ולבאר כ"ז נקדים להציע דברי הגמ' גיטין (ד' י"ד ע"א) אמר לי' רב לר"א ברדלא קבא דמוריקא דאית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וכו' הא אמר רב חדא זימנא וכו' תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה אי מההיא הו"א ה"מ מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו קמ"ל ע"כ

והנה לענ"ד לכאורה הדברים מתמיהים היכן מצינו חילוק בין ממון הרבה או מועט דמעט ממון לא יצטרך דרכי הקנינים הלא דין פרוטה כדין מאה וגם שו"פ צריכה דרכי הקניה כמאה מנה וא"כ איך הוי אמינא דמתנה מועטת לא תצטרך מעמד שלשתן ולא שום קנין

אולם לענ"ד הדברים יתפרשו כמין חומר ע"פ מה שבארנו לעיל דברי הירושלמי דמשו"ה בהילך מנה במתנה לא קנה ואם רצה לחזור חוזר ולא יוכל השליח לזכות עבורו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום כיון דהאומר לחבירו לתת לו מתנה וביקש לחזור בו חוזר בו ואין בזה שום איסור וע"כ ממילא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משום דהוי תוב להנותן שלא יוכל לחזור בו ולא מהני זכייתו עבור המקבל, וכמבואר כ"ז לעיל, והנה בב"מ (ד', מ"ט ע"א) אמרינן דבהבטיח לתת לחבירו מתנה מועטת אסור הנותן לחזור בו, יעו"ש, לפ"ז היינו דקאמר הש"ס ה"מ מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא ליבעי לפניו והיינו משום דבמתנה מועטת כיון דאסור לחזור בו שוב הוי ר"א ברדלא זוכה עבור פלוני ולא הוי תופס במקום שחב לאחרים כיון דהנותן אסור לחזור בו ובזה ממילא שפיר אמרינן תן כזכי כיון שאסור הנותן לחזור בו שוב אין כאן תוב להנותן ויוכל שפיר השליח לזכות עבור המקבל וכקושית הרשב"א ז"ל לימא תן כזכי, קמ"ל דלא דמ"מ יוכל לחזור בו, והיינו משום דרב לשיטתיה בב"מ שם דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ואף במתנה מועטת מותר לחזור בו וע"כ בעי דווקא מע"ג אבל לאו הכי לא קנה משום דהשליח לא יוכל לתפוס להמקבל משום דהוי חב להנותן דמותר לחזור בו, והדברים לענ"ד מאירים בביאור הסוגיא: והנה *) ואף לדידן דלא קימ"ל כרבי וס"ל דהולך לאו כזכי דמי בגט היינו משום דאמרינן כיון דהיא אמרה לו התקבל לי גיטי והוא הבעל אמר לשון הולך שהוא הולכה משמע דדווקא קאמר ועקר שליתות לקבלה שלה כיון דשני דבוריה ממה שאמרה, אבל בלא עשתה שלית כלל נהי דלשון הולך לא הוי כזכי אבל מ"מ אינו קפידא דווקא הולכה וכך הם דברי הר"ן כאן במש"כ ליישב קושית התוס' משום דאדם יכול לעשות עצמו שליח לקבלה עבור חבירו ויעיין פנ"י שתמה הא מ"מ כיון דתן לאו כזכי א"כ איך הוא יכול לעשות עצמו שלית לקבלה, אבל לפ"מ שכתבתי ניחא דדווקא שם בגט דהיא עשתה עצמה שלית לקבלה והוא אמר הולך אמרינן דעקר שליחות לקבלה שלה אבל בלא"ה אינו קפידא בדווקא, ובזה באמת מיושב דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין ה"י שפסק דבהולך ותן לה עקר שליחות הקבלה דתן לאו כזכי ובפ"ד מה' זכיה ומתנה ה"ד פסק דתן כזכי במתנה, ועיין ב"ש אה"ע סי' ק"מ סק"ט ובביאור הגר"א שם סקי"ח שעמדו בזה, אבל לפי מה שכתבנו ניחא דדווקא בגט הוי תן לאו כזכי משום דשני ממה שאמרה אשתו ונקט לשון שאינו משמע שליחות לקבלה ע"כ דעקר לשליחות לקבלה אבל במתנה הוי אף תן דלא הוי כזכי מ"מ אינו דווקא וקפידא דווקא להולכה אלא שאינו ג"כ לשון קבלה אבל מ"מ לא יוכל לחזור כמו שיבואר לפנינו בעז"ה, ועיין שו"ת עונג יו"ט סי' קמ"ט הנ"ל שגם מדבריו משמע לחלק כן יעו"ש, ועיין עוד תורת גיטין (ד' י"א ע"ב) מש"כ ביישוב קושית הפנ"י, וקצרתי: