מרחשת חלק ב תו

המקבל שליח עבורה וע"כ מתגרשת מיד משום דנעשה לה שלית וידו כידה, משא"כ בעבד דלא מהני שליחות משום שאינו שלוחו של בעל הממון כמבואר לעיל ולא מהני קבלת השליח רק מתורת זכיה ולא מתורת שליחות וא"כ אינו משתחרר שחרור גמור עד דמטי גיטא לידיה, ודברי הרי"ף ז"ל נכונים וקושית הר"ן מיושב יפה יפה

יד) ומעתה נבוא לשאר הקושיות שהקשו עליו ממתניתין פ"ת דתרומות העבד והאשה שהיו אוכלין בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שעשאך ב"ח ר"א מחייב קרן וחומש וכו' אלמא אף שלא הגיע גט לידו משוחרר והרשב"א בחדושיו לגיטין הוסיף לתמוה עליו מסוגיין גופא דאמרינן ומה אילו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה על בעלה הלא אוכלין בתרומה וזה אינו אוכל אלמא מכיון שהגיע שטר שחרור ליד השליח יצא העבד לחירות ואיפסיל ליה בתרומה

אולם לפ"מ שבארתי דעת הרי"ף ז"ל דהא דלא יוכל לחזור בו הוא משום שזכה עצמו העבד קנין ממון ע"י זכיית השליח עבורו ואינו מחוסר רק שיבוא השטר לידו כדי שישתחרר שחרור גמור ויהי' מותר בב"ח, וא"כ אינו אלא מעוכב גט שחרור ולקמן בגיטין (ד' מ"ב ע"ב) איבעי' לן אם מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, לפ"ז לא מיבעי' אם נאמר דמעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה א"כ ודאי א"ש מאי דנפסל לאכול בתרומה גם כאן בזכה בו השליח עבורו, אלא אפי' אם נאמר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, לענ"ד נראה דעד כאן לא מיבעי' לן אלא בשארי מעוכבי גט שחרור כיון דמחוסר עדיין כתיבת השט"ש וא"כ אכתי אגיד גבי האדון וע"כ יש מקום לומר דחשיב עוד קנין כספו, אבל כאן במזכה שטר שחרור לעבדו דאין מחוסר עוד מעשה השטר שכבר יצא השטר שחרור מתחת יד האדון ואינו מחוסר עוד מעשה מצד האדון כלל בזה לא איבעי' לן, דזה ודאי לא חשוב קנין כספו כיון שאינו אגיד גבי האדון כלל ואינו מחוסר רק מסירת השט"ש ליד העבד, וע"כ בזה פשיטא לן דמעוכב גט שחרור כזה אינו אוכל בתרומה, וע"כ שפיר מהני זיכוי השטר שחרור לפוסלו מן התרומה ולא קשה כלל ממתניתין דתרומות ומסוגיין שהקשו הרשב"א והר"ן ז"ל, ועיין רמב"ם פ"ט מה' תרומות ה"ה המזכה וכו' וכל עבד וכו' והבן

טו) ולפי דברינו שלדעת הרי"ף אין העבד יוכל לעשות שליח לקבל גט שחרור מרבו מפני שאינו שלית של בעל הממון ואינו דומה לאשה, תקשה לכאורה הא דאיבעי' לן בקדושין (כ"ג ב') לרשב"א מהו שיעשה העבד שליח לקבל גט מיד רבו הלא גם לרבנן אין העבד עושה שליח משום שאינו שלוחו של בעל הממון ומאי מיבעי' לן לרשב"א, אבל באמת לק"מ דדווקא לרשב"א דס"ל שאין העבד יכול לקבל שטר שחרור ע"י עצמו וא"כ הא דכתב קרא וחופשה לא ניתן לה דהיינו שטר שחרור הוא ע"י אחרים א"כ גזירת הכתוב הוא שאחרים יכולים לזכות לו שטר שחרור והם נעשים שליח לו לקבלו אף שאינו בעל הממון וע"כ לרשב"א שפיר יוכל העבד לעשות שלית ג"כ אי לאו משום הסברא דמי איכא מידי וכו' אבל לרבנן דס"ל שהעבד יכול לקבל גט שחרור ע"י עצמו משום דגיטו וידו באים כאחד א"כ אין כאן גזירת הכתוב שא"צ שלוחו של בעל הממון בגט שחרור, דמה דכתיב וחופשה לא ניתן לה הוא ע"י עצמו אבל ע"י אחרים וע"י שליח אין העבד יוכל להשתחרר שחרור גמור משום שאינו שלוחו של בעל הממון ומה שהוא משתחרר ע"י אחרים אינו מטעם שליחות כי אם משום זכות ואינו אלא לקנין ממון שבו אבל לענין שחרור גמור להיותו בן חורין אינו נעשה בזה וכמו שנתבאר בדברינו למעלה: ב. א) והנה כ"ז כתבנו לפי מה דמסתם סתים לה הרי"ף ז"ל, אולם דעת הרמב"ם ז"ל לחלק יצאה, דז"ל בפ"ו מה' עבדים ה"א המזכה שטר שחרור לעבדו ע"י אחר ואמר לו זכה לפלוני עבדי יצא לחירות אע"פ שלא הגיע גט לידו שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו והעבד לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך האומר תנו גט זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל, והנה אם נאמר דדעת הרי"ף ז"ל הוא כדעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין אומר זכי ובין אומר תן מסולקות כל הקושיות שהקשו על הרי"ף ז"ל דלפי דעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין זכי ובין תן א"כ כל הלין דוכתי דמשמע דהעבד נשתחרר מיד איירי כגון דאמר לו זכה, אולם טעמו של הרמב"ם ז"ל לא זכינו להבין מניין לו לחלק בין אומר תן ובין אומר זכי דממ"נ אם תן כזכי אמאי לא יצא לחירות מיד כמו בזכי ואם תן לאו כזכי א"כ אמאי לא יוכל לחזור בו, וכבר הרגיש בכ"ז הלח"מ שם אבל לא מצא מענה בפיו ליישב דברי הר"מ ז"ל כהוגן ולמצוא טעם נכון לחלק ביניהם יעו"ש

ב) וליישב דברי הרמב"ם ז"ל ולמצוא הכוונה הצפונה בשכל מליו לחלק כן נראה לי ע"פ מה שהבאנו לעיל בתחלת דברינו דברי התוס' בב"מ דהשליח הזוכה עבור המקבל הוא שלוחו של הנותן ועפ"ז אמרנו דהא דבאמת יכול לזכות דהא לא יוכל להעשות שלוחו של הנותן והזוכה כאחד משום דחזרה וכו' היינו משום דהא דזוכה לאו מטעם שליחות רק מטעם זכיה שאינה משום שליחות וכמבואר אתנו לעיל בארוכה

אולם כעת ראיתי דכוונת דברי התוס' דב"מ הנ"ל אינה לפי המובן אתנו בתחלה דהשליח המקבל הוא לעולם שלוחו של בעל הממון, אבל הברור לענ"ד בכוונתם הוא משום כיון דבעינן שלוחו של בעל הממון ומי שאינו בעל הממון לא יוכל לעשות ולמנות שלית, וע"כ כתבו התוס' דצריך הנותן דהוא בעל הממון לעשות ולמנות שלית עבור המקבל אבל מצד המקבל בעצמו לא יוכל להעשות שלית כיון שאינו בעל הממון וקליש כחו לעשות שלית, וע"כ צריך רק הנותן שהוא בעל הממון ובידו הכת למנות ולעשות שליח עבור המקבל והנותן הוא שעשאוהו שלית להמקבל, ואחר שהנותן עושה אותו שלית הוא באמת שלוחו של המקבל ואינו שליח של הנותן כלל ורק הנותן הוא שממנה אותו להיות שלוחו של המקבל, וע"כ שפיר כתבו התוס' דאם הנותן עכו"ם דאינו יכול לעשות שלית אינו יכול ג"כ למנות שלית עבור המקבל כיון שאינו בתורת שליחות לא יוכל למנות את הישראל להיות שלית עבור ישראל חבירו וע"כ ממילא ליכא כאן שליחות ואין הישראל זוכה עבור ישראל חבירו, זה לענ"ד ברור בכוונת התוס' דב"מ

ג) ונקדים תחלה מה שאמרנו ביישוב שיטת רש"י ז"ל בב"מ (ד' י' ע"א) דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מהני אם עשאו שלית והתוס' השיגו עליו מהא דיימר בר חשו דבכתובות (ד' פ"ד ע"ב) דאף אם עשאו שליח לא מהני והרא"ש שם הקשה עליו מהא דב"מ שם דאף אם אמר תנה לי ועשאו שלית מ"מ אמרינן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והוא דבאמת דברי רש"י ז"ל נכונים כיון שעשאו שלית א"כ הא קימ"ל בכה"ת שלוחו של אדם כמותו ואמאי לא יקנה כיון דהוי כמו שהוא עצמו תפס, וע"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דאם עשאו שלית שפיר מהני לתפוס כיון ששלוחו כמותו, ודוקא בלא עשאו שלית דאז אינו נעשה שלוחו רק מכת דזכות הוא לו וע"כ אמרינן דלאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לזה ולא נעשה שלוחו כ"ז שלא