מרחשת חלק ב תב

מספק ושפיר מתקדשת בהם וא"ש דברי הרמב"ם כפשוטם והבן: סימן כז. ביאור דברי הרי"ף פ"ק דגיטין בסוגיא דת שטר שחרור לעבדי וכו'

א) ראיתי לבאר דעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דגיטין בהא דתן שטר שחרור לעבדי דאם רצה לחזור לא יחזור משום שזכין לו לאדם שלא בפניו שכתב עלה וז"ל: דהני מילי לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחרות עד דמטי גיטא לידיה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחרות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכיה כה"ג וכו' וכו' עכ"ל הרי"ף, והנה מלבד אשר הרבו להשיב עליו כל הראשונים ז"ל מכמה סוגיות בש"ס כמבואר בר"ן וברא"ש שם הנה לא זכינו לטעמו ז"ל להבין החילוק דלחזרה הוא דזכה לו אבל לענין שחרור לא זכה לו ואיך הזכיה מתחלקת לחצאין ומה טעם יש בזה ויעויין ברא"ש ובר"ן שם מה שהוכיחו מכמה סוגיות דבזכיה לבד משתחרר, והיותר תמוה דדברי הרי"ף ז"ל סותרים ממה שהביא בסמוך המזכה גט לאשתו במקום יבם דמוכח דאם אמרינן דזכות הוא לה מתגרשת לאלתר וכמו שתמה הר"ן ז"ל

ב) והנה טרם כל נקדים דברי התוס' בב"מ (ד' ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא שכתבו וז"ל: וי"ל אפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן העכו"ם זוכה לישראל דנהי אם העכו"ם מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות במעותיו למלוה ע"י הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה הישראל המקבל שלוחו של עכו"ם לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לעכו"ם וכו' עכ"ל התוס', הנה מבואר מדברי התוס' דבכל מזכה לחבירו ע"י אחר הוי האחר שלוחו של המזכה ואם לא היה שלוחו של המזכה לא היה חבירו יכול לזכות ע"י

ולענ"ד דבריהם צריכין באור דהא ודאי בכל זכיה צריך להיות הזוכה שלוחו של המקבל דאל"כ איך זוכה עבורו הא אינו שלוחו וע"כ דהוא ג"כ שלוחו של המקבל ומכח שזכות הוא לו אמרינן דאנן סהדי דניחא ליה בשליחותיה וזכין לאדם שלא בפניו והוי שלוחו של המקבל ולפי דברי התוס' דצריך להיות ג"כ שלוחו של המזכה דאלא"ה לא יוכל לזכות עבורו, וא"כ נמצא לפ"ז שהוא שלוחו של הנותן והמקבל כאחד וזה אי אפשר באדם אחד דהא מבואר בגיטין (ד' כ"ד ע"א וד' ס"ג ע"ב) דאם הבעל עשה אותו שליח להולכה וחזרה האשה ועשתה אותו שליח לקבלה אינה מגורשת מטעם דחזרה שליחות אצל הבעל דאינו יכול להיות שליח הולכה וקבלה כאחד ועיין באה"ע סי' קמ"א דמבואר שם דעת הרמב"ם דמשיגיע גט לידה מגורשת ודאי והיינו דס"ל דהא דאמרינן חזרה שליחות אצל הבעל היינו שבטלה שליחות הקבלה ולא הוי גט עד שיגיע לידה, אולם מדברי רש"י (ד' ס"ג) שם מבואר דס"ל דשליחות ההולכה בטלה וע"כ אינה מגורשת אף בשהגיע גט לידה משום דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון שבטלה שליחות הבעל ויעו"ש בטו"ז ובאב"מ, ומעתה קשה ממ"נ איך יוכל להיות שליח הנותן והמקבל כאחד וזה אי אפשר, ואם נימא כדעת הרמב"ם דשליחות הקבלה בטלה, א"כ איך הזוכה זוכה עבור המקבל הא אינו שלוחו, ואם כדעת רש"י ותוס' בגיטין שם דבטלה שליחות הבעל וא"כ ה"נ בטלה שליחות הנותן ואיך כתבו התוס' דהוי שליח הנותן

ג) ונראה לי דדעת התוס' כאן כמו שצדדו בכתובות (ד' י"א ע"א) לומר לחד גירסא דזכיה לאו מטעם שליחות וכדעת הרבה ראשונים ז"ל וכמבואר בר"ן קדושין ריש פ' האיש מקדש, וא"כ נוחין דברי התוס' כאן דאף דצריך להיות שליח הנותן מ"מ הזוכה זוכה להמקבל משום טעם זכיה ולא מטעם שליחות וע"כ אין שייך להקשות חזרה שליחות אצל הבעל משום דבאמת לא נעשה שליח של המקבל כלל ורק שליח הנותן הוא והא דזוכה להמקבל מטעם זכיה ולא מטעם שליחות וכיון דלא נעשה כלל שליח המקבל שפיר נעשה שליח הנותן וליכא כאן תרי שליחות משום דזיכוי השליח אינו מטעם שליחות דזיכוי אינו מטעם שליחות

ד) והנה דבר זה שכתבו התוס' דבכל מזכה לחבירו ע"י אחר צריך להיות שלוחו של הנותן כבר כתב המח"א בה' זכיה ומתנה סי' ל"ג דהוא ג"כ דעת הר"ן פ"ק דב"מ שהביא הנמי"ו שם דבכל שליחות צריך להיות שלוחו של בעל הממון והמח"א הביא ראי' לזה מירושלמי פ"ד דמע"ש ה"ד דמקשה הירושלמי במתנה וכי יש אדם עושה שליח לקבל מתנה דבר שאינו שלו יעו"ש אלמא מבואר מדברי הירושלמי דאין אדם יכול לעשות שליח לקבל דבר שאינו שלו והיינו משום דבעי שליחות של בעל הממון וכמו שכתבו התוס' והר"ן, וע"כ צ"ל דהא דיכול לזכות ע"י אתר לחבירו במתנה ע"כ משום דנעשם שליח הנותן והא דזוכה הוא מטעם זכיה ולא מטעם שליחות וכמו שנת'

והנה זה לשון הירושלמי שם ר"ז בעי קומי ר"מ אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שלית לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו עכ"ל הירושלמי, הנה מבואר מזה דהא דאשה עושה שליח לקבל את הגט הוא מטעם דתורה זכתה לה בגיטה והיא עושה שלית לקבל דבר שהוא שלה והיא יש לה זכות בגט מכח דהתורה זיכתה לה וע"כ היא עושה שפיר שליח לקבלה משום דהוי שליח של בעל הממון כיון דהתורה זיכתה אותה בגיטה והוא שלה וע"כ עושה שלית

ולכאורה מאי מקשה הירושלמי איך אשה עושה שלית לקבל את הגט דהא לפ"מ שביארנו דגם במתנה דבעי שלוחו של בעל הממון ואינו שלוחו של המקבל מ"מ שפיר זוכה השליח עבורו את המתנה מכח זכיה ולא מכח שליחות וא"כ בגט ה"נ נימא כיון דהיא עשתה שלית לקבל את הגט הרי גלתה דעתה דניחא לה בקבלת הגט וא"כ שפיר זוכה לה השליח את הגט מכת זכיה וכמו במתנה דכיון דגילתה דעתה דניחא לה א"כ זכות הוא לה כדאיתא בקדושין (ד' מ"ה ע"ב) ודילמא ארצויי ארצי קמי' יעו"ש וה"נ זכין לה את הגט אף בלא שליחות ומטעם זכיה כמו במתנה, ועיין ירושלמי ר"פ התקבל אף אם צוותה להתגרש אני אומר חזרה בה וכן הוא בטור ושו"ע א"ה סי' ק"מ ס"ד, רק לדעת בעל העיטור הוי ספק גירושין, אולם יעויין ק"נ ס"פ האשה תניינא שהביא בשם ספר פנ"י שו"ת דאם עשתה האשה שלית לקבלה יכול לזכות לה ע"י אחר כיון שאנו רואים שעשתה מעשה ולא חזרה ועדיף מצוותת להתגרש וא"כ ה"נ כיון שעשתה שלית יהי' מהני ממילא מטעם זכות ודו"ק

ה) אולם כד נעיין בהא מילתא שפיר נראה דלאו קושיא היא כלל ע"פ מה שכתב הר"ן ריש פ' הזורק גבי תיזול איהי ותפתח שפירש"י התם שתתזוק בקרקע ותקנה את הגט אגב קרקע והר"ן השיג עליו וכתב דליתא דאין אשה מתגרשת באגב דנתן בידה בעינן וליכא וכן כתב הרשב"א בחדושיו שם, ודבר זה מבואר ג"כ בירושלמי פ"ב הגיטין