מרחשת חלק ב תא

שו"פ אינו מחולל מ"מ הוא מחולל נגד הדמים כמו שכ' התוס' בב"מ (ד' נ"ז א') ד"ה יצא ולא חמור זה מהקדש ואכתי הדמים מותרים, ולזה הי' נראה לחלק בד"א דודאי יפה כתב הגאון ז"ל דע"י מכירה ג"כ נפדה הפ"ח וכמו הקדש דמתחלל דרך מקח ג"כ, אבל מש"כ הרמב"ם ז"ל דדמיו אסורים מיירי כגון בשעה שמכר לא חשב לפדות את הפ"ח וליתן הדמים לכהן אלא ליקחם לעצמו וע"כ אין זה חילול ופדיון כלל כיון שלא מכרם על דעת ליתן הדמים לכהן וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דדמיו אסורים, אבל משנתינו דמכרן וקידש בדמיהם מיירי כגון שמכרן ע"מ ליתן דמיהם לכהן ע"כ הוי זה פדיון והדמים חולין, אבל זו קשה בין לדברינו בין לדברי רבינו הגאון ז"ל כיון דהוי הדמים פדיון פ"ח א"כ הדמים שייכים לכהן וא"כ במה קדש הא הדמים אינם שלו שצריך ליתנם לכהן כדין פדיון פטר חמור ולא נתן לה כלום בקדושיה, וא"ל דמקודשת בטובת הנאה שיש לה שיכולה לתת המעות לכל כהן שתרצה, ז"א חדא דקימ"ל טובת הנאה א"מ לקדש בה אשה וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' אישות ה"ו וכדאמר עולא לקמן נ"ח, ועוד אם נאמר דלס"ד דמיירי במחיים סבר דטוה"נ ממון אכתי קשה דע"כ זה אינו דהא בבכורות (י' ב') מקשינן על הא דהמקדש בפט"ח אינה מקודשת למאן דמוקי לה כר"י ובמחיים דתיקדש בהא דביני וביני ומוקמינן לה דמיירי שפ"ח אינו שוה אלא שקל וכר"י ב"י דס"ל שהשה ג"כ צריך להיות שוה שקל דהשתא ליכא ביני וביני יעו"ש וא"כ תקשי דמ"מ תהי' מקודשת בטוה"נ שיש לה להאשה שיכולה לחת השה לכל כהן שתרצה וע"כ צריך לומר דטובת הנאה אינו ממון ובפרט דמוקמינן לה כריב"י דס"ל כן בקדושין (נ"ח ב') יעו"ש, וא"כ ע"כ מוכרח דאם מוקמינן מתניתן כר"י ומחיים ע"כ ס"ל דטוה"נ אינה ממון, וא"כ לא הועלנו כלום בהא דמכרן וקידש בדמיהם משום שיצא הפ"ח לחולין ע"י מכירה דא"כ הדמים לכהן ואינה מקודשת בטוה"נ שיש לה דטוה"נ אינה ממון ואכתי קשה אמאי מקודשת בדמיהם וזו פירכא עצומה לדברי רבינו הגאון ז"ל שלא הרגיש בכ"ז, לזה נראה לי דלפי הס"ד דמיירי מחיים וכר"י אפשר לומר דהאי דמכרן וקידש מיירי כגון שהי' כהן ונוטל הפדיון לעצמו וע"כ שפיר מקודשת בהן, משא"כ אם קדש בפ"ח עצמו אף אם היתה כהנת מ"מ הא צריכה לפדותו והדמים אינה נוטלת לעצמה דכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' בכורים דפדיון פ"ח ניתן לזכרי כהונה וא"כ אין לה בהדמים כלום אף אם תפדה אותה והטוה"נ לבד אינה ממון, והרמב"ם ז"ל שכ' שהדמים אסורים מיירי כמש"כ שמכרו ע"מ ליטול הדמים לעצמו דלא הוי פדיון כלל, ושו"מ בנוב"י מהד"ק או"ח סי' פ"ה שהביא שם דעת השואל שרצה לחלק דאף לרמב"ם שאסור דמי פ"ח בהנאה היינו בישראל ולא לכהן והגאון המחבר ז"ל תמה עליו אנה מצא בכל משפטי איסור פ"ח שום רמז לחלק בין כהן לישראל יעו"ש שהאריך, ולפי דברינו תורת אמת היתה בפי של השואל וניבא ולא ידע מה ניבא שאם ישראל מכר הפ"ת דמיו אסורים שאין המכירה פדיון הפ"ח כיון שמכרן ע"ד ליטול לעצמו הדמים אין זה פדיון אבל בכהן שפיר הוי המכירה פדיון וגם אם נוטל הדמים לעצמו הרי נוטל כדין שהפדיון לכהן וע"כ אין דמיו אסורים לכהן

ב) ולענ"ד נראה שזה כוונת רש"י ז"ל בבכורות שם ד"ה בהנאת דמיו שפי' כגון שהשכירה לאחרים ויעוין בנוב"י תשו' הנ"ל שטרח לבאר דברי רש"י ז"ל אלו בדוחק אמאי לא פירש בפשוטו כגון שמכרן כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל, ולפ"ד א"ש דרש"י ז"ל ס"ל שהמכירה הוי פדיון כמו שכ' רבינו המחבר ז"ל ולא ס"ל לחלק כמו שכ' לדעת הרמב"ם ז"ל וע"כ השכיל לפרש כגון שהשכירה לאחרים דכה"ג לא הוי פדיון כלל להפ"ח כיון דלא הי' כאן מכירה רק שכירות שאין זה פדיון כלל וע"כ ממילא הדמים אסורים והבן, וזה ג"כ דעת הראב"ד ז"ל דס"ל שאין הדמים אסורים שתמה עליו הכ"מ הלא דברי הרמב"ם ז"ל הם דברי הש"ס דהנאת דמיו אסורה ולפ"ד גם דעת הראב"ד כרש"י ז"ל דבמכירה הוא נפדה וע"כ מפרש הנאת דמיו כגון שהשכירה דלא הוי פדיון כלל, ועוד הי' נראה לפרש לדעת הראב"ד ז"ל דשפיר משיג על רבינו ז"ל שדמיו יהיו מותרים ג"כ מטעם הנ"ל משום דהמכירה הויא פדיון וכאמור ומה שאוסר בברייתא הנאת דמיו אליבא דר"י אפשר לומר דהברייתא ס"ל כר"א (י"ב ב') דהמפריש פדיון פ"ח חייב באחריותו דס"ל שאין הפ"ח נפדה רק בנתינה לכהן וא"כ במכרו לא הוי זה פדיון כלל כיון שעדיין לא נתן הדמים כלל ואם נאמר שתופס דמיו כמו שכ' רבינו לחלק בין שאר אסה"נ לפ"ח א"כ כיון דלא הוי פדיון כל זמן שלא נתן לכהן א"כ הדמים שמקבל עבור הפ"ח שמכר אינו פדיון כלל להפ"ח וממילא הדמים אסורים מצד דמי אה"נ של פ"ח שתופס דמיו, ותו לא מהני גם אם יתנם לכהן בחור פדיון פ"ח כיון שכבר נאסרו הדמים בהנאה אינו יכול לפדות עוד את החמור בהם, משא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שפיר משיג הראב"ד ז"ל דהא אנן קימ"ל כרבנן דהפרשתו זו היא פדיונו וממילא במכירתו נפדה הפ"ח והדמים חולין ביד הבעלים ויתנם לכהן ואולי זו היא כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו ואכ"מ להאריך בביאור דברי הראב"ד ז"ל שם

ג) ונ"ל לפמש"כ בטעמו של הרמב"ם דפ"ח אם מכרו דמיו אסורים הוא לפמש"כ הר"ן בקדושין ובע"ז דה"ט דבכל איסורי הנאה דמיהם מותרין משום שאין דמיהם כמו שאיתא בירושלמי והיינו כיון שאינם שוים כלום ע"כ הדמים שקבל אינם דמי שווים והוי מתנה בעלמא וע"כ בפט"ח דאית ליה דמים כדאמרינן בבכורות י"ב הגונב פ"ת משלם תשלומי כפל משום שיש לו לאח"ז וע"כ דמיו הם דמי החמור ואסורים, אולם נ"ל דטעמא דאסורים דמיו אינו מפני שתופס דמיו דז"א כדהקשה הראב"ד וכי מאה"נ שתופסין דמיהם הוא אולם ה"ט כיון שהדמים דמי הפ"ח ובאו לו ע"י מכירתו נמצא כשנהנה הוא נהנה מפ"ח משום שהוא גרם לו והוי כנהנה מגוף החמור שאסור בהנאה (והוי כמו ארג לו את הבגד וכמו בבשל בעצי ערלה בשאבוקה כנגדו וכו' וקצרתי) אבל אין על הדמים עצם איסור פט"ח דהא אינו תופס דמיו ולא דמי לאיסורי ע"ז שתופסין דמיהם וחלופיהם אסורים בעצם ולפ"ז אם פדה הפ"ח אח"כ והותר בהנאה הותרו ג"כ דמיו מכאן ולהבא דהא לא נהנה מידי עכשיו מאה"נ דהא פ"ח כעת מותר בהנאה ואי משום שקודם הי' אסור בהנאה מ"מ השתא הא מותר וחשבינן כאלו השתא מכר אותו, דהא לא ניתוסף לו הנאה ע"י שמכר מקודם דמה לי השתא מה לי מקודם, ואפשר דה"ט דרש"י שמפרש בשהשכירו לאחרים שאז דמיו אסורים אף שפדה אח"כ דמ"מ דמי השכירות הם מפני מלאכתו הקודמת, ואי משום שעכשיו מותר בהנאה הא גם עכשיו יוכל להשכירו ונמצא שהדמים שקבל בעד שכירותו הוא דמי הנאה בשעה שהיה אסור בהנאה וג"כ אסורים גם עכשיו דמ"מ נהנה ממה שהשכירו מקודם, משא"כ במכרו מקודם מותרין דמיו בהנאה משום שאם לא מכרו אז הרי הי' יכול למכרו כעת ונמצא שאינו נהנה כלום וכיון שעכשיו מותר בהנאה הרי דמיו מותרים, והמעיין ברמב"ם יראה שגם הוא ס"ל כן ומה שדמיו אסור אינו אלא בשלא נפדה ומת או נערף יעו"ש

ד) ואולי בזה יש לישב גם דברי הרמב"ם מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אף שהדמים אסורים הא מ"מ זה שקנה את הפ"ח בודאי יפדהו בשה ואז יהיה הדמים שביד האשה מותרים א"כ היא מתקדשת בזה ואף אם ספק הוא מ"מ ספק זה יש לו שיווי והדמים יש להם שיווי