מרחשת חלק ב שצט

דבאמת אמירת הן מהני וכשר בדיעבד ולפ"ז שפיר איכא באלם הגדת עדות ע"י הרכנה דזה חשוב כמו הן, ועוד אף אם מדרבנן פסול הא מ"מ קרא דולא יגיד אדאורייתא קאי ולחד מ"ד בשבועות (ל' ע"א) דאם מדאורייתא כשר אף אם מדרבנן פסול שפיר חייב קרבן שבועת העדות כמו משחק בקוביא יעו"ש, אלא ודאי דזה ליתא

ד) אולם לענ"ד מדה טובה אינה חוזרת אף דזה ודאי ליתא דודאי סגי באמירת הן או לאו בעדות מ"מ כד נעיין בזה א"ש, ובזה נבוא לפרש הסוגיא הנה יש להתבונן במאי דקא משמע לן ריש לקיש ש"מ אני כמוהו כשר וכו' וכל הרואה ישתומם דמאין היינו אומרים דזה יהי' פסול דצריך ריש לקיש להוכיח ממשנתינו דזה כשר מדאורייתא דמהיכי תיתי נאמר דזה לא הוי הגדת עדות, ואיזה רמז רמיזה יש בזה באיזה משנה שהעדים צריכין לפרש עדותן

אבל לענ"ד נראה דריש לקיש טובא קמ"ל דבאמת היינו אומרין דהגדה כזו אינה הגדה והוא מהאי ברייתא גופא דגיטין ואם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד, דפירוש הברייתא הוא דמשום דלשון הגדה בכל התורה לשון ספור ובאור דברים כהויתן ומעשה שהי' כך הי' כמו והגדת לבנך וכו' אבל אינו נופל על מענה קצר באמירת הן או לאו. וזה הוא דממעט לנו הקרא פרט לאלם שאינו יכול להגיד והיינו אף דיכול להגיד ע"י הרכנה והוי דבור מעליא וכמו בגט דהוי דבור ממש מ"מ הצריך הפסוק דוקא עד כזה שיכול להגיד כלומר שיכול לספר מעשה העדות כמו שהוא מבלי שאלת פיו את המעשה ויאמר בראשו הן או לאו אבל צריך לספר פלוני לוה מפלוני וכו' מפי עצמו ואלם שאינו יכול רק להרכין בראשו הן או לאו עד כזה אינו עד, וזה הוא דבא ריש לקיש להשמיענו דאני כמוהו כשר לעדות משום דהוי ס"ד לאמר דמקרא דולא יגיד ממעטינן עדות כזו שאינה מספרת דברים כהויתן ולא סגי באמירת הן משום דזה אינה הגדה ואנן הגדה בעינן לזה קמ"ל ריש לקיש דאינו כן והיינו דבעד שיכול לדבר ויכול לספר המעשה כמו שהוא תשוב שפיר עדות אף אם לא סיפר המעשה כמו שהוא ורק שאלו אותו אם המעשה נעשה וענה ואמר הן או לאו, ומאי דממעט קרא היינו דוקא אלם שאינו יכול להגיד המעשה בפועל כמו שהיה אבל מי שראוי להגיד המעשה שפיר חשוב עדותו אף אם אומר הן לבד, וכמו דס"ל לר"ת בב"ב (מ' א') דהא דממעטינן עדות בכתב דוקא באלם שאינו יכול להגיד ע"פ לא מהני ביה ג"כ בכתב משום דכל הראוי לבילה וכו', וה"נ לפי דבריו לא ממעטינן רק מי שאינו יכול לספר המעשה דכל שאינו ראוי לבילה וכו' אבל אם יכול לספר המעשה שפיר תשוב הגדה גם באמירת הן, זה לענ"ד כוונת הדברים פרט לאלם שאלם שאינו יכול להגיד היינו למעט דבהרכנה לא תשוב הגדה משום שאינו ספור המעשה, ולפ"ז לא קשה מידי אמתניתין דמכשיר הרכנה משום דבגט אין צריך ספור הדברים בבאורין ורק סגי באמירת הן לבד אבל בעדות ממעט קרא דלא סגי באמירת הן במי שאינו ראוי אלא לאמירה זו

ה) ולפ"ז שפיר מקשה ר"ז ואם איתא הא יכול להגיד ע"י הכתב, והיינו לרב דס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין אלמא דס"ל דכתיבה כדבור דמי ומהני ציוויו כמו ע"פ ממש, וא"כ איך ממעטינן אלם מקרא דולא יגיד הא יכול להגיד ע"י הכתב כלומר דבכתב שפיר יוכל אלם לספר גוף המעשה ודברים כהויתן ואינו מחוסר הגדה כלל וראוי להגדה וא"כ איך ממעטינן אלם הא יכול לספר ע"י הכתב, ומשני עדות קאמרת דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והיינו דהתורה מיעטה דמפי הכתב לא מהני עדות וא"כ ע"כ צריך לומר ע"פ ובאלם שעל פה אינו יכול לספר כל המעשה ממעטינן אותו ממילא כיון דאינו יכול להגיד, אבל בכל מקום באמת כתיבה כדבור דמי

ועפ"ז מה שמקשה מברייתא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' ולעדות, אין צריך לדחוק כמו שפירש"י דמקשה דאלמא שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם יעו"ש, דמשמע מפירש"י דעל זה דיהי' סגי בהרכנה בעדות לא מקשה מידי ורק מקשה על הא דפוסל כתב בעדות, הא באמת מברייתא מבואר דגם הרכנה כשר בעדות דהא כשם שבודקין אותו לגיטין כך לעדיות ובדיקת גיטין היא בהרכנה כמבואר במתניתין, אולם לפמש"כ ניתא דבאמת מקשה גם על הרכנה דאיך מבואר בברייתא דהרכנה לא מהני באלם משום דבעינן הגדה וספור המעשה הא בודקין אותו לעדיות אלמא דסגי בהרכנה גם לעדות, ומקשה בפשיטות על הברייתא

ולפי דברינו יש לכוון גם זה בפרש"י היינו משום דעיקר הקושיא היא על הא דכתב פסול דאם היה כתב כשר בעדות ממילא הי' אלם ראוי להגדה ע"י כתב וממילא הוי ג"כ הרכנה כמו בכל עדות דהן סגי כיון שראוי לספר גוף המעשה ממילא גם אמירת הן חשוב הגדה, וה"נ כיון דאלם ראוי להגדת המעשה ממילא גם הרכנה סגי כמו הן בעדים מדברים, וכל עיקר מאי דלא מהני הרכנה היינו משום דאינו ראוי להגדה ע"י כתב וע"כ נקט רש"י הא דכתב דלא מהני באלם, ודוק בזה כן נראה לענ"ד פירוש הסוגיא באופן מרווח ומאד נעלה ולענ"ד הכוונה ברורה כמו שכתבתי בעז"ה

ו) ולענ"ד מזה זכינו להבין דברי הרמב"ם פ' ט' מה' עדות הי"א החרש כשוטה וכו' ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע"פ שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהי' ראוי להעיד בפיו וכו' ועיין כ"מ שם שעמד בצ"ע שכאן משמע דדעת רבינו ממ"ש דיהי' ראוי להעיד בפיו כסברת ר"ת דפקח ששלח כתב ידו לב"ד כיון שראוי להגיד כשר דכל הראוי לבילה וכו' וזה סותר עצמו ממה שכתב פ"ג מה' עדות שעדות בכתב לא מהני ולא מידי וגם שטר אינו אלא מדרבנן, ויעיין פ"ג שם בלת"מ, והדבר צ"ע גדול איך דברי רבינו סותרין זא"ז

אולם לענ"ד כד נדייק בלשונו הזהב של הרמב"ם נשתומם דלא סיפא רישא ולא רישא סיפא, שכתב שצריך להעיד בפיו דמשמע דדוקא בפיו צריך שיעיד אבל לא ע"י ד"א ואח"כ כתב או שיהי' ראוי שמשמע דע"י כתב ג"כ מהני ואין צריך העדאת פה דוקא

אבל לענ"ד נראה דדברי הרמב"ם הם הם הדברים שכתבנו דמה"ט חרש שומע ואינו מדבר פסול משום דצריך להעיד בפיו כלומר שיספר המעשה בפיו ולא ע"י פי אחרים ורק הוא יסכים בראשו ויאמר הן או לאו אבל צריך להעיד בפיו מעצמו *), וזה היינו מאי דאמרינן בסנהדרין דמעלה עשו חכמים דצריכין העדים לפרש עדותן, אלא דבזה הא באמת בדיעבד כשר אף אם אמרו הן לבד וכמו שפסק הרמב"ם פ"כ מה' עדות, ע"ז כתב או שיהי' ראוי להעיד בפיו כלומר דעכ"פ גם בדיעבד צריכין אנו עד כזה שיהי' ראוי להעיד ולספר בפיו דוקא ולא ע"י פי אחרים וירבון הן וע"כ ממילא שומע ואינו מדבר פסול משום שאינו ראוי להגיד בפיו וזה לענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם, אבל מפי הכתב ודאי לא מהני אף בראוי דזה ממעטינן מקרא דע"פ שנים יקום דבר דאין קיום לדבר אם לא שנאמר בע"פ ולא ע"י הכתב, ולא שני לן בין ראוי או לא ראוי דעל פי קאי על דבר ובדבר לא שייך לחלק אם הוא ראוי ע"פ *) אולי צריך להיות להגיד והיינו סיפור המעשה ונתחלף ג' בע':