מרחשת חלק ב שצח

רק דבעדות ממעטינן מקרא דולא יגיד א"כ ליכא קושיא כלל, דשאני הכא בעדות דכתב קרא ומנ"ל דבגט כתיבה לאו כדבור דמי דאדרבה מדאיצטריך קרא גבי עדות מכלל דבעלמא כדבור דמי, וכן באמת לפי מאי דמסקינן דבעדות לא מהני כתיבה משום מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ למאי צריך למעט אלם מקרא דולא יגיד תיפוק ליה כיון דלא מהני עדותו ע"פ הכתב ממילא אינו חייב קרבן שבועה כיון דאין עדותו מועלת, כן גם התירוץ השני שתרצו התוס' דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש, וכתירוץ זה תפס הרשב"א בחדושיו לעיקר יעו"ש, אבל לענ"ד הנה מלבד מה שכתבו התוס' דלשון אלם לא משמע הכי לענ"ד קשיא טובא עוד עלה דאם נימא דברייתא בחרש קאי א"כ איך ס"ד לר"ז להוכיח מכאן נגד רב דכתיבה לאו כדבור דמי, אדרבה לענ"ד נראה להיפך דיהי' מוכח מברייתא דכתיבה כדבור דמי דהא אמרינן בשבועות (ל"א ב') א"ש ראוהו שרץ אחריהם ואמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפי התובע יעו"ש דבעינן בשבועת העדות שישמעו מפי התובע לומר בואו והעידוני, לפ"ז אם נאמר דברייתא איירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר א"כ למאי צריך לזה קרא למעט שפטור מקרבן שבועה תיפוק ליה כיון דלא שמע מפי התובע לאמר בוא והעידני כיון דחרש שאינו שומע הוא, וע"כ לאמר דאיירי כגון שכתב לו התובע בכתב בוא והעידני א"כ אדרבה הא מוכח מכאן דמהני כתיבה כמו דבור דאלא"ה אין כאן שמיעה מפי התובע כיון דכתיבה לאו כדבור דמי ומאי צריך קרא וכמו בגט דרצה לומר דלא מהני משום דכתיבה לאו כדבור דמי משום דבעינן שישמעו את קולו *), עוד הקשה הפנ"י דאם נמעט מקרא דולא יגיד חרש והיינו ע"כ משום שאינו בר דעת ולאפוקי מדרב דאית ליה דחרש שמדבר ע"פ הכתב הוי פקח ואתי קרא למעט זה דאינו בר דעת וזו קשה למאי צריך כיון דאינו בר דעת א"כ אינו בכלל מצוות ולא הוי בר עדות כלל ואיך צריך קרא למעט מקרבן שבועה, וגם הוי עדות שא"א יכול להזימה וכמו שכ' רש"י ב"ק (פ"ח ע"א) בקטן

ב) ולזה נלענ"ד לולא דברי התוס' והראשונים ז"ל הייתי מפרש הסוגיא באופן אחר, ומקודם נקדים דודאי בזה שוה גיטין לעדות דכמו דבעדות צריך דבור ה"נ בגט וכמו דאיתא בברייתא דלקמן (ע"ב א') עד שישמעו את קולו ולא סגי בגילוי דעת רצונו לבד בלא דבור, וטעמא דמילתא נלע"ד דהוא משום כיון דהא דצריך ציווי הבעל בגט כתבו התוס' לעיל (כ"ב ע"ב) וכן כתבו כל הראשונים ז"ל הוא משום דבלא ציווי הבעל דאף דכתב לשמה מ"מ אין זה לשמה כל זמן שלא נצטוו מפי הבעל לכתוב את הגט יעו"ש, ולפ"ז כיון דציווי הבעל עושה אותו לשמה וקובע עליו שם גט א"כ ממילא צריך דבור וכמי שצריך הסופר הכותב לשמה לאמר בפיו שהוא כותב את הגט הזה לשם אשה פלונית ולא סגי במחשבתו לבד כמבואר באה"ע סי' קל"ב וכן לענין כתיבת סת"ם צריך דווקא לומר בפיו ובמחשבה לבד אינו נעשה לשמה ה"נ בגט כיון דציווי הבעל קובע אותו בלשמה, אין הגט נקבע בלשמה אם לא יאמר בפיו שמצוה לכתוב בגט ולא סגי במה דידעינן דעתו ורצונו לבד, וע"כ באמת צריך דבור בגט כמו בעדות, ולפ"ז ממילא כיון דחזינן דהרכנה בראש סגי בגט וחשיב ציווי א"כ ע"כ מוכח דזה חשוב דבור ממש וכמו דאיתא בירושלמי הרכנת הראש היינו קולי והיינו משום כיון דעושה מעשה בגופו שניכר ממעשה גופו בזה שמצוה לכתוב הגט הר"ז כמו שמצוה בפיו ממש וכמו שכ' הרא"ש כאן דעושה מעשה בגופו חשיב טפי והוי דבור ממש, ולפ"ז גם בעדות חשיב שפיר דבור והגדה ממש כמו בגט, אבל לפ"ז עוד יותר תיקשי קושית התוס' דיקשה אמתניתין דמכשרת הרכנה בגט א"כ גבי עדות ג"כ יהי' מהני ואמאי אלם אינו יכול להגיד

ג) ונלענ"ד ע"פ מאי דאיתא בסנהדרין (ד' ס') אמר ר"ל ש"מ אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ ומעלה הוא דעבוד רבנן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה רבנן אדאורייתא דאי ס"ד פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא ע"כ ועיין שם ברש"י דמעלה הוא דעבוד רבנן בד"מ ובד"נ שהוצרכו כל העדים לפרש עדותן יעו"ש, הנה מבואר מכאן דמדרבנן צריכין העדים להעיד את העדות בעצמן כלומר לספר את כל מעשה העדות ולא סגי שישאלו אותן הב"ד אם פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני וכו' והעדים יענו על שאלתן הן או לאו רק העדים בעצמן צריכין לספר המעשה מפי עצמן פלוני לוה וכו' או לא לוה אבל בתשובת הן לא סגי מדרבנן, ועיין באלפס סנהדרין פ' ארבע מיתות על הא שאני עדים זוממין שישנם באין היינו דסגי בתשובת הן, אולם כ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן צריכין לפרש עדותן ולספר כך וכך היה המעשה, ולפ"ז לכאורה נראה לתרץ קושית התוס' דמשו"ה לא מקשה אמתניתין דמהני הרכנה א"כ הא אלם ראוי להגיד ע"י הרכנה אבל לפי שנתבאר דבעדות צריכין העדים לספר מעשה העדות ולא סגי באמירת הן או לאו על שאלת הבי"ד לפ"ז אלם אינו ראוי לעדות מדרבנן משום דהרכנה לא הוי רק הסכמה לשאלת אחרים אם הן או לאו אבל לספר המעשה ע"י הרכנה זה אי אפשר כמובן, ולפ"ז ממילא שפיר לא מקשה ממתניתין דדווקא בגט דסגי באמירת הן א"כ הרכנה שפיר חשוב הן וכמו שאומר בפירוש בפיו הן אבל בעדות דלא סגי באמירת הן רק צריך לספר המעשה שהי' כך הי' וזה אי אפשר בהרכנה א"כ אין זה עדות, אבל באמת זה אינו דבאמת בעדות גם באמירת הן לבד כשר בדיעבד כדאיתא בשו"ע חו"מ סי' כ"ח בהגהת הרמ"א שם דאם העדים הלכו למה"י שפיר מהני אני כמוהו יעו"ש, וראי' לזה דבדיעבד מהני מהא דאיתא ב"מ (כ"ח ב') ידעיתון ביה דרמאי הוא אמרו אין וכו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה, ואם איתא דאמירת הן לא מהני כלל אף בדיעבד א"כ לא הוי צריך להא דמסתברא לא מייתי וכו' תיפוק ליה דבלא"ה לא הי' כאן הגדה כלל דאין לא מהני ושפיר חוזר ומגיד, וכמו עדים שהעידו שלא בפני בע"ד דהגדתם לא מהני דמבואר בשו"ע שם דחוזרים ומגידים משום דהגדתן הראשונה לא מועלת אף דזה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אין זה אלא מדרבנן כמבואר בב"י בשם הרשב"א סי' הנ"ל, וע"כ מוכח דבאמת *) וע"פ דברי התוס' נראה ליישב הוכחת השב יעקב דבשבועה ע"פ כתב מהני דאם איתא אי"כ אין צריך קרא דואם לא יגיד למעט מקרבן שבועה תיפוק ליה דשבועתו לאו כלום הוא כיון דשבועה בכתב לא מהני והתומים סי' צ"ו דחה ראי' זו דבשבועת העדות חייב אף במושבע מפי אחרים א"כ אין צריך העד להשבע כלל ודי בכפירתו יעו"ש, אולם לפמש"כ התוס' דקושית הגמ' דאי לאו דרב ה"מ לאוקמי הא דאלם בחרש א"כ אכתי למאי צריך קרא למעט מואם לא יגיד הא חרש אינו שומע מהתובע וע"כ דכתב לו שבועה אם אי אתה יודע לי עדות ואם שבועה לא מהני בכתב א"כ הוי מושבע מפי אחרים ע"י כתב דלא הוי שבועה וע"כ דשבועה ע"פ כתב מהני ומוכח דכתיבה כדבור גם בשבועה, ועיין תוס' גיטין (ל"ט ע"ב) ד"ה מה איסורא וכו' וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין וכו' הוי לשון הפקר וכו' משמע לכאורה דהפקר מהני דכתיבה כדבור ומהני גם בהפקר ולדעת הרמב"ם ז"ל הפקר מדין נדר ואיך יהי' מהני ע"פ כתב ודו"ק ואכ"מ: