מרחשת חלק ב שצז

וס"ל דמלוה ע"פ גובה מן המתנה כמו כן מן היתומים, וכמו שפלפלו בזה התוס' בכמה דוכתי עיין לעיל (נ' ב') ויבמות (צ"ט א'), וא"כ כיון דמ"מ מלוה ע"פ הוי גם זולת השטר וכמו שנתבאר לעיל שפיר גובה מן המקבל מתנה, משא"כ כאן ס"ל כדעת הרי"ף ז"ל דמע"פ מוקדמת אינה קודמת למב"ש מאוחר וע"כ שפיר צריכה לישבע וכמו שנתבאר לעיל

ואולי יש לומר עוד דשמואל ור"נ דמוקי בשפטרם ואעפ"כ צריכה הראשונה להשבע לשניה אפשר ג"כ דס"ל אדם פורע תוך זמנו וכמו כן ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא בב"ב (קע"ה ב'), וכן ר"נ ס"ל כן כמו שכתבו התוס' בב"ק (י"ב א') ד"ה אנא, וא"כ לדידהו ודאי אין מלוה ע"פ מוקדם קודם לשטר מאוחר והשטר המאוחר קודם, וגם באלמנה יש לה להשבע משום דיש חשש פרעון גם באלמנה לדעת מ"ד אדם פורע תוך זמנו

ובזה מיושב מאי דקשה לי לדעת הרי"ף ודעימיה ז"ל דמהני פטור נגד יורשים א"כ מאי מקשה בשבועות (מ"ח א') על רב ושמואל דס"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ממתניתין דמתה יורשיה מזכירין וכן ממשנה דנשא את הראשונה וכו' ומשני בנשבעה ומתה ואמאי לא משני כשפטרה מן השבועה א"ו דלא מהני פטור בפירוש נגד יורשים, אולם לפמש"כ יש לומר משום דקושית הגמרא היא לרב ושמואל ואינהו ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין וע"כ אף פטור בפירוש לא מהני וכמו שנתבאר לעיל לדעת אביי, וכמו כן ס"ל דגם באלמנה הדין כן משום דאדם פורע תוך זמנו וכמו שהוכחנו לעיל מהא דמוקי שמואל למתניתין דפ' משה"נ בשפטרה ואעפ"כ הראשונה נשבעת לשניה וכמו שנתבאר

ח) והנה בתוס' כתובות (צ"ב א') ד"ה ראובן שמכר שדה לשמעון כתבו דמשו"ה נקט בזקפו עליו במלוה דאלא"ה לא היו יכולין לאמר אנן מטלטלי שבוק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי, דאפי' לר"ע דאמר ינתנו ליורשים לא קאמר אלא משום דמחוסר שבועה ואין היורשים צריכים שבועה הא אי אחרים נמי לא היו צריכין שבועה משמע דמודה שיתנו לאחרים, והכא האי לוקח מאי שבועה צריך דליכא למיחש שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפיסו אחרים הלכך נקט זקפו במלוה דהואיל וזקפו במלוה איכא למיחש טפי שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוהו ממנו, יעו"ש, ובדו"ח להגרע"א ז"ל הוקשה לו הא מ"מ הבע"ח דבא לטרוף מן הלוקח מחוסר שבועה וא"כ ממילא הוי זה מחוסר שבועה שאין הלוקח יכול לטרוף מן היתומים עד שיטרוף הבע"ח מן הלוקח והבע"ח אינו יכול לטרוף מן הלוקח עד שישבע כדין כל הבא לטרוף מנכסים משועבדים לא יטרוף אלא בשבועה וא"כ אכתי מחוסר שבועה הוי יעו"ש שהניח בתימא

ולענ"ד נראה דלאו קושיא הוא דנחזי אנן דכיון שבא הבע"ח לטרוף מן הלוקח רק אחרי מיתת האב ודאי משמע הא דלא טרף בחיי האב הוא מסתמא משום שלא הגיע עדיין זמנו לגבות בחיי האב, ורק אחר מיתת האב אז נשלם זמן ההלואה דהגיע זמן פרעון ובא לטרוף מן הלוקח, ולפ"ז אין כאן מקום לשבועה כלל דכיון דבחיי האב הוי תוך זמנו שוב אין לחוש עוד לפרעון, ולפ"ז ממילא הבע"ח כשבא לגבות יכול לגבות בלא שבועה כדקימ"ל בב"ב דתוך זמנו גובים בלא שבועה, ואף דקימ"ל בשו"ע חו"מ סע"ח דהבא לטרוף מן הלקוחות אף תוך זמנו צריך שבועה משום דלגבי לקוחות חשו לפרעון גם בתוך זמנו, מ"מ נלע"ד דכיון דהא דתקנו שבועה בתוך זמנו כשבא לטרוף מן הלקוחות אינו אלא לטובת הלקוחות, א"כ ממילא משום זה אין זה מחוסר שבועה כלל, דהא הלוקח אם ירצה לפרעו בלא שבועה רשאי דיכול למחול את השבועה כיון דלא נתקנה אלא לטובתו, וכדמוכח ממה שכתבו התוס' לקמן ע"ב דינא הוא שכתבו דנ"מ הוא כשמחל שמעון שבועת הבא ליפרע מנכסי משועבדים יעו"ש, אלמא אף דמחל לו השבועה אין המוכר יכול לאמר לו לא הי' לך למחול שאם לא מחלת אז אפשר שלא נשבע לשקר, וכבר עמד במוהר"ם שיף שם, א"ו מוכח דעת התוס' דכיון דשבועת הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא נתקנה אלא לטובת הלוקח א"כ כשמחל לו השבועה והבע"ח טורף מן הלוקח שפיר יוכל הלוקח לחזור אחרי נכסי המוכר ולגבות ממנו ואין הלה יכול לטעון לא הי' לך למחול וכנ"ל, וא"כ הכ"נ הכא הלוקח יכול למחול להבע"ח את השבועה ואין היתומים יכולין לאמר לא הי' לך למחול ואיך תחזור עלינו דזה אינו דכיון דכשבא כאן הבע"ח ליפרע מנכסי היתומים לא הי' צריך שבועה כלל משום דהוי תוך זמנו ובתוך זמנו אף מן היתומים א"צ שבועה, ורק כשבא לגבות מן הלוקח צריך שבועה א"כ שבועה זו אינו אלא לטובת הלוקח ויכול למחול להבע"ח השבועה והלוקח שפיר יוכל לחזור ולגבות מן היתומים משום דנגד היתומים אין כאן שבועה כלל, והבע"ח ג"כ לא הי' צריך שבועה אם הי' בא לטרוף מן היתומים משום דהוי תוך זמנו, וכיון שהיתומים אין להם זכות בשבועה כלל שפיר יוכל הלוקח לטרוף מנכסי היתומים ואין זה חשוב מחוסר שבועה מצד שהלוקח צריך שבועה כשבא לטרוף מן הלוקח דמצד זה אין זה חשוב מחוסר שבועה שהלוקח יכול למחול את השבועה ואין זה חסרון אצל הלוקח כנלענ"ד

סימן כד

גיטין (ע"א) אמר ר"כ א"ר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אר"י מאי קמ"ל תנינא נשתתק א"ל ר"ז אלם קאמרת שאני אלם דתניא מדבר וכו' שומע ואינו מדבר זהו אלם וזו"ז הרי הן כפיקחין לכ"ד, אמר ר''ז אי קשיא לי הא קשיא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם מיתיבי כשם שבודקים אותו לגיטין כך וכו' לעדיות קתני מיהת עדיות אר"ש בעדות אשה וכו' ע"כ

א) והנה סוגיא זו מהלכות עמומות הן, עיין תוס' ד"ה אמר ר"ז שהקשה ר"י דמשמע דפריך לר"כ מדקאמר הא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתן הא יכול להגיד ע"י הרכנה, ומה שתרצו התוס' דפשיטא ליה דגט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה ודווקא גבי עדות צריך דבור אבל לר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא ויש לחושבו הגדה, הנה תרוצם זה לא הבנתי דמאי הוכחה היא הא כיון דגט שאני דאין צריך דבור א"כ מאי ראי' היא מרב כהנא דכתב חשוב דבור מעליא הא רב לא אשמעינן אלא דמתוך שמדבר מתוך הכתב מוכח שפקח הוא וע"כ ממילא כיון שפקח הוא וידעינן ע"י כתבו שרוצה לגרש ע"כ כותבין ונותנין וכמו בהרכנה דמהני כיון דידעינן דמתרצה, אבל מנ"ל להוכיח דזה חשיב דבור מעליא ומנ"ל דזה עדיף מהרכנה דהא לא עדיף מהרכנה רק בזה שהוא בחינה גם בחרש שדעתו צלולה בו אבל לא מוכח מידי דחשיב דבור יותר מהרכנה ומנ"ל דגם גבי עדות, כיון דגט שאני מעדות דבגט אין צריך דבור, שנית קשה לי דממ"נ איך הי' סברת ר"ז דהקשה על רב מקרא דואם לא יגיד פרט לאלם דאם סברתו החיצונית היתה דכתיבה לאו כדבור א"כ תקשה ברייתא גופא למאי צריך למעט מלא יגיד תיפוק ליה כיון דכתיבה לאו כדבור דמי ממילא ליכא ביה עדות ולא מהני עדותו מידי, ואם הי' ס"ל דכתיבה כדבור דמי מתוך הסברא רק