מרחשת חלק ב שצא

בכתב לו נקי נדר נקי שבועה מהני לפטור משבועה אף בבא לגבות מהיתומים והוא משום דס"ל כיון דאיכא נאמנות ודאי לא פרע לו כמבואר סברא כזו בחו"מ סי' ס"ט בכת"י בנאמנות יעו"ש, אבל לדעת אבא שאול דאית ליה שאינו נפטר בזה משבועה ליתומים והיינו משום דס"ל שעדיין אנו חוששין לבלי לגבות מיתומים בלא שבועה א"כ גם בפטרו בפירוש מהיתומים מאי מהני עדיין מידי חשש פרעון לא יצאנו

ולזה נראה דהיינו טעמא אף שפרע לו מ"מ כיון שכתב לו נאמנות הרי התחייב עצמו לשלם ואף אם פרע מ"מ הוא התחייב עצמו וכל תנאי שבממון קיים, וכן כתב בפירוש טעם זה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' מלוה ולוה ה"ז

ג) והנה בהא דנדרים (כ"ט) הנטיעות הללו קדושות הן עד שיקצצו אמר בר פדא פדאן חוזר וקדושות כתב הר"ן שם בשם הרשב"א שאם מכר לאחד שדהו עד שאעלה לירושלים שאם חזר וקנה ממנו אינו חוזר ונקנה להלוקח משום שכבר כלה הקנין הראשון כיון שצריך קנין כסף או שטר או חזקה והקנין הזה כלה במכירה הראשונה ואינו חוזר ונמכר לו בשטר הראשון ודוקא בקדושת פה חוזרות וקדושות יעו"ש, והשתא בשטר חוב שאם ניחוש לפרעון, דלענין שבועה אנו חוששין לפרעון. א"כ הא קימ"ל דשטר שנמחל שעבודו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו, וא"כ גם בכתב לו נאמנות אף שחייב עצמו לשלם כל אימת שיאמר המלוה שלא פרע לו, מ"מ אם באמת הוא שפרע לו הרי השטר נמחל שעבודו וכבר כלה שעבודו הראשון א"כ אינו חוזר ומשתעבד בשטר זה אף שהתנה שכל אימת שיאמר שלא פרע יתחייב לשלם ואין כאן מלוה בשטר, והוי דוגמא שכתב הרשב"א בשדה שכבר כלה הקנין הראשון ואינו חוזר ונקנה, והוי רק מלוה ע"פ דמהני חיובו אפי' מאה פעמים שיכול לחייב עצמו אפי' מאה פעמים באומר חייב אני לך מנה בשטר שמהני חיובו בע"פ *) והוי כמו בנטיעות דחוזרות וקדושות אבל השטר שנמחל שעבודו אינו חוזר ועושה קנין, וזכינו לדין שחיוב נאמנות דמהני לפטור משבועה אינו עושה אלא חיוב של מלוה ע"פ אבל אין כאן חיוב של שטר חוב

ד) והנה התוס' בגיטין (נ' א') ד"ה כיון כתבו דאביי ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא יעו"ש ולפ"ז לאביי מלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים כדאיתא (בב"ב קע"ה) דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא מלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים, והשתא סרה הקושיא מעל הרי"ף ז"ל שפסק דמהני פטור בפירוש נגד היתומים מהא דמוקי אביי פלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאב"ש ורבנן דמוכח דלאב"ש לא מהני גם בפטר בהדיא משבועה נגד היתומים, ולפי האמור א"ש דמרא דשמעתא הוא אביי ולדידיה כיון דמלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים לדידיה לא מהני הפטור אף בפטר בהדיא נגד היתומים כיון שהשבועה נתקנה כדי לצאת מידי חשש פרעון ואם פרע הו"ל השטר או הכתובה שטר שנמחל שעבודו והו"ל מלוה ע"פ ואינו גובה מן היתומים, וע"כ התנאי שבממון אינו קיים נגד היתומים

אבל כ"ז לאביי, אבל לדידן דקימ"ל שמלוה ע"פ גובה מן היתומים שפיר מהני בפטר בפירוש מן שבועה נגד היתומים, אף אם השטר הוי כנמחל שעבודו אם פרע מ"מ הוא התחייב עצמו והו"ל מלוה ע"פ ומהני לגבות מן היתומים אם פטרו בפירוש

ומעתה א"ש גם פסק השני של הרי"ף ז"ל דלא מהני פטור הלקוחות והוא משום דכל עיקר מאי דאמרינן דמהני פטור נגד היתומים משום דחייב עצמו, ואף שהשטר נמחל שעבודו אם פרע מ"מ הוי מלוה ע"פ וגובה מן היתומים, וא"כ נוחין דברי הרי"ף דלא מהני פטור נגד הלקוחות משום שמלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות וא"כ אם אנו חוששין לפרעון לא מהני מה שהתחייב עצמו לגבות מן הלקוחות משום שהשטר נמחל שעבודו ואינו גובה מן הלקוחות, ודברי הרי"ף ז"ל נכונים הם בסברא ובטעמא

ה) והנה הרא"ש בכתובות ריש פ' אע"פ וכן בפ' השותפין בב"ב כתב הא דמחייבין לאלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים שאינה נפרעת אלא בשבועה אף דקימ"ל כר"ל שאין אדם פורע תוך זמנו וכתובה כתוך זמנו הוא, ובתוך זמנו הבא לגבות א"צ שבועה, היינו טעמא אף דבאמת לא חיישינן לפרעון גמור משום דהוי תוך זמנו מ"מ כיון דאית לה בתנאי בי"ד חיישינן דילמא צררי אתפסה להיות בידה למשכון על הכתובה יעו"ש

ולפ"ז בשטר כתובת אלמנה שאין אנו חוששין לפרעון משום דהוי תוך זמנו אלא משום דילמא צררי אתפסה שאינם אלא למשכון בידה וא"כ אף אם צררי אתפסה אכתי לא נמחל שעבודו, ואם כתב לה נאמנות שפיר תוכל לגבות מן הלקוחות משום שמתוך הנאמנות שכתב לה מחל לה הצררי ואכתי איתא לשעבודא דשטרא, וכמו דאמרינן כה"ג בב"ב (ל"ב ב') בההוא ערבא יעו"ש וברשב"ם, ולפ"ז א"ש מה שמצאנו בתוספתא דמהני פטור גם להבאים ברשותו והיינו שמכר או נתן לאחר משום דבכתובת אלמנה עסקינן ובזה שפיר מהני נאמנות אף לגבות מן הלקוחות, ומה שכתבנו לישב דעת הרי"ף מהא דאביי מוקי לה מחלוקת ר"ש ורבנן בפלוגתא דאב"ש ורבנן דמוכח דלא מהני גם בפטרה בפירוש משבועה ליתומים משום דלאביי לטעמיה דס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היתומים וע"כ גם בפטרה בפירוש לא מהני לגבות מן היתומים משום שהשטר כחובה אם פרע לה אביהם הוי נמחל שעבודו, ולפי דברינו הא בשטר כתובה לא שייך זה משום דאכתי איתא לשעבודא דשטרא, היינו משום דגם בזה אביי לטעמיה אזיל דס"ל (בב"ב ד' א') דאדם פורע תוך זמנו וע"כ לדידיה חוששין לפרעון גם בכתובה אף דהוי תוך זמנו, ומש"כ הרא"ש שהחשש הוא רק משום צררי היינו לדידן דקימ"ל כר"ל וכדמוכח מלשון קושית הרא"ש שם שהקשה למאי דקימ"ל כר"ל שאין אדם פורע תוך זמנו יעו"ש

ו) ולכאורה ז"א, שהרי הרי"ף שכתב דלא מהני פטור נגד לקוחות כתב זה על מתניתין (ד' פ"ז) שהבאה לגבות מן נכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה אלמא שדעת הרי"ף שאף בכתובה לא מהני פטור נגד לקוחות

אבל באמת ניחא ולק"מ, שהרי התוס' בכתובות שם כתבו דמתניתין (דד' פ"ז) מיירי בגרושה שבאה לגבות מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים, וכ"כ התוס' שם (צ"ד א') ד"ה כאביי קשישא, וכיון דבגרושה מיירי א"ש שהרי גרושה הא כבר הגיע זמנה לפרוע משעה שנתגרשה וכשבאה לגבות מן הלקוחות הוי זה לאחר זמנה ואז חוששין לפרעון ממש ולא לצררי לבד, וכיון שחוששין לפרעון הו"ל שטר שנמחל שעבודו ולא מהני נאמנות לגבות מן הלקוחות וכמו שנתבאר ת"ל

ז) ומש"כ הרי"ף ז"ל עוד דלא מהני פטור גם היכא דאיכא בע"ח אחרינא או כתובת אשה, ולפמש"כ בטעמו הא דלא מהני פטור נגד לקוחות משום דהוי הנאמנות רק כמלוה ע"פ א"כ באיכא בע"ח אחרינא לכאורה לא שייך זה, אבל באמת גם זה ניחא שהרי"ף לטעמיה אזיל דאית ליה דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת מלוה בשטר קודמת כמו שהביא הנמו"י בסוף ב"ב משמו *) ואף שנמחל שעבודו מ"מ עדות מיהא הוי שהתחייב עצמו לשלם כל אימת שהמלוה יאמר שלא נפרע וכמו שכ' רש"י בב"מ (ד' י"ז א') ד"ה שכבר שאינו טורף מלקוחות אבל גובה מבני חורין וכן דעת הפוסקים: