מרחשת חלק ב שצ

ד' שהובא דין זה לא גלה מקור לדבריו רק ציין מדברי הרמב"ם שכ' יראה לי

ולכאורה מלבד שלא מצאנו מקום מוצא לדין זה עוד הדבר מתמיה מהיכי תיתי תהא האם נאמנת לאסור את הבן מספק בקרובות אותו פלוני הרי האם אינה נאמנת כלל והאם שאומרת על עובר שבמעיה שהוא ממזר אינה נאמנת כדאיתא בקדושין (ע"ח ב') ומשמע שא"נ כלל אפי' לאסרו מספק וכן מבואר שם (ס"ה א') קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי שהקטנה מותרת בקרוביו שאינה נאמנת אפי' מדרבנן לאסרה בקרוביו של זה ומ"ט ס"ל להרמב"ם כאן שנאמנת לאוסרו מספק בקרובות אותו פלוני והוא תמוה

והנראה בטעמו של רבינו הרמב"ם ז"ל שחוששין לדבריה מספק לא מצד הגדתה שתהא נאמנת לעשותה ספק אבל הטעם הוא משום דאמרינן בזה הפה שהתיר הפה שאסר, שהרי אם לא אמרה האם כלל שנתעברה מכשר והיתה שותקת הרי הי' הבן אסור בכל ישראל משום שהוא שתוקי וספק ממזר הוא כמו שכ' הרמב"ם שאם לא נבדקה אמו עד שמתה או היתה חרשת או אלמת או שוטה וכו' הר"ז הילוד ספק ממזר, וא"כ מה שאנו מכשירין אותו לבא בקהל ולישא אשה ישראלית אינו אלא משום אמירתה שנתעברה מפלוני ואותו פלוני כשר הוא א"כ הפה שהתיר את הילוד לישא אשה ישראלית אסר אותו בקרובותיו של פלוני זה, דלענין קרובותיו של פלוני נשאר כאלו לא אמרה כלל ממי נתעברה והי' אסור גם בהן כדין שתוקי שאסור בכל ישראל א"כ גם עכשיו לענין קרובותיו של אותו פלוני אנו מסלקים אמירתה והי' כאלו לא אמרה כלל וממילא הוא אסור בהן מצד דין שתוקי שאסור בכל בת ישראל, ונמצא מה שנאסרת בקרובותיו של פלוני לא מצד אמירתה לשוויי עליו איסור ערוה מספק אלא שאסור הוא מצד ספק ממזר כאלו לא אמרה כלל, וע"כ כתב הרמב"ם ז"ל רק שחוששין לדבריה לאסור עליו אבל לא שתהא ספק ערוה עליו ויהיו קדושיו בקרובותיו של פלוני ספק קדושין, דז"א שהיא אינה נאמנת כלל לאסור עליו מכח אמירתה אלא שאין אמירתה מתרת לו קרובותיו של פלוני דממ"נ אסור בהן, ושע"כ כ' הרמב"ם ז"ל שבאומרת ג"כ לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתון הר"ז הילוד ספק ממזר והיינו ג"כ מה"ט דלענין אלו הרי הגדתה כאלו לא אמרה כלל והרי הוא שתוקי מספק וספק ממנ"פ, והרי שתוקי וספק ממזר הרי אסור בממזרת ודאית ואפי' ממזרת ספק אסורה לו כמו שכ' הרמב"ם שם הכ"ב, וזה לענ"ד ברור בכוונת לשונו של הרמב"ם, שו"מ בתרומת הדשן בפסקיו סי' ל"ז שכנראה הבין ג"כ כן דברי הרמב"ם אלא שקצר בזה כדרכו יע"ש

סימן כב. בכתובות (דף י"א א'

) הרי"ף ז"ל בפ"ק דכתובות בהא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד השמיט הא דאמר רב יוסף שם הגדילו יכולין למחות ויעוי' בר"ן שם מה שהביא בשם הרמב"ן דטעמו של הרי"ף הוא משום שהטבילוהו בבי"ד א"י למחות שא"כ מה כח בי"ד יפה יע"ש אבל הא דרב יוסף קשיא אמאי ס"ל דיכול למחות, ונראה בזה ע"פ מה דקשה לי עוד לפמש"כ הרשב"ם בב"ב (קי"ד א') בהא דרצו כותבין רצו עושין דין דפריך ואי אמרת כ"ז שיושבין אמאי עושין דין וניחוש דילמא הדר ביה ופירשב"ם כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוי דין כלל וכן פי' הרבה מן הראשונים ז"ל בשמ"ק שם הרי כל שאפשר לחזור בו ויבטל הדין אין תורת בי"ד ודין עליו אפי' לא חזר בו, וא"כ לרב יוסף דס"ל הגדילו יכולין למחות איך אפשר לגייר כשהוא קטן הא קימ"ל גר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה וצריך בי"ד, ואם יכול לחזור כשיגדיל מתחלתו אין כאן דין ואין תורת בי"ד עליהם ואין גירותו גירות אפי' לא חזר בו דהוי כאלו נתגייר שלא בבי"ד, ורב יוסף עצמו ס"ל כן בב"ב שם ואיך אמר כאן שיכולין לגייר קטן כיון דס"ל שיכול למחות, וזו קושי' עצומה לכאורה

והנראה דרב יוסף לטעמיה ביבמות (מ"ו ב') דס"ל שאין גר צריך שלשה כדמוכח שם ביבמות דמייתי אמר רבה עובדא הוי ברבי חייא ורב יוסף מתני ר"א ב"ר ור"ס מתני ר"א ב"ח והיינו דכל אחד מוסיף על חבירו ומביא הש"ס שם ראי' מדר"ם דמוסיף ש"מ דגר צריך שלשה א"כ רב יוסף דלא חשיב רק שנים מוכת דס"ל שגר א"צ רק שנים וא"צ בי"ד וכיון שכן שפיר קאמר ר"י דהגדילו יכולין למחות ואעפ"כ גירותו גרות כל זמן שאינו מוחה משום שא"צ בי"ד לגירותו, מעתה ממילא כיון שא"צ בי"ד לגרות לר"י אפי' היו שם שלשה ג"כ אין תורת בי"ד עליהם, שכל שא"צ בי"ד אין על שלשה תורת בי"ד רק תורת עדות ואפי' מאה כתרי יחשבו, וממילא ג"כ יכול משום זה למחות כיון שאין תורת בי"ד עליהם אין כחם יפה וע"כ כשהגדילו יכולין למחות, משא"כ לדידן שגר צריך בי"ד שוב הוי כחן יפה ואין יכולין למחות, ורב יוסף לטעמיה שא"צ שלשה וע"כ יכולין למחות ורק שנים בעי רב יוסף ביבמות משום דגרות הוי דבר שבערוה וצריך שנים, וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ג מה' א"ב ה"ז שצריך עדים

סימן כג. א. ביאור דעת הרי"ף ז"ל בכתובות פ' הכותב. א) הרי"ף שם פסק דאף דקימ"ל כאבא שאול שאם כתב לה נקי נדר נקי שבועה וכו' לא מהני לפטור משבועת היתומים מ"מ היכא שפטרה בפירוש משבועת היתומים מודה אבא שאול שפטורה כיון שפטרה בפירוש והשיגו עליו מתלמוד ערוך בכתובות (פ"ח ב') דמוקי אביי מחלוקת רבנן ור"ש בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דר"ש ס"ל כא"ש אף אם כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי מ"מ כ"ז שתובעת כתובתה בי"ד משביעין אותה אלמא דאב"ש ס"ל אף בפטרה בפירוש משבועת היתומים לא מהני פטורו ויעוי' ברא"ש ובר"ן שם, עוד פסק הרי"ף שם דהא דמהני פטור בפירוש דוקא ממנו ומיתומים אבל אם בא לגבות מלקוחות או דאיכא בע"ח וכתובת אשה אחרינא לא מהני הודאתו ופטורו וחייבת שבועה, וגם על זה השיגו עליו דהא בהדיא איתא במשנה דמהני פטור שבועה מכל הבאים ברשותו ובתוספתא מפרש אלו הם הבאים ברשותו מכר או נתן לאחר הרי בהדיא דמהני פטור שבועה גם מלקותות, יעוי' בבעה"מ ובמלחמות להרמב"ן מה שנדחק לישב דברי הרי"ף אלו הקשים מאד מגמרא ובסברא ובטעמא

ב) והנראה לי בזה ליישב שני פסקי הרי"ף ז"ל אלו והוא, דמקודם נחקור בעיקר הדבר דמהני פטור לפטור משבועה משום שכתב לו נאמנות שהרי משום שכתב לו נאמנות עדיין מידי חשש פרעון לא יצאנו שהרי אפשר דמ"מ פרע לו ומאי טעמא לא נחייב שבועה כיון שתקנו שבועה אף ביש להמלוה שטר עליו א"כ גם בנאמנות יש אותו חשש של פרעון, והא ניחא לרבנן דאב"ש דס"ל אף