מרחשת חלק ב שפט

נפשה לעלמא וזינתה עם אחר א"כ בלא"ה נעשית זונה לר"ע אפי' אם הי' הולד של כהן דמ"מ זונה היא ואסורה בתרומה כמש"כ התוס' לעיל (מ"ד ב') ד"ה הכא וכן לעיל (ל"ה א') ד"ה אע"פ, וא"כ אין הולד מאכילה בתרומה אפי' אם של כהן הוא כיון שזונה היא ואסורה בתרומה אפי' אוכלת בשביל בנה כדאיתא לעיל (ס"ח ב'), וא"כ לר"ע בהא דילדה תאכל בתרומה ג"כ הוי רק חד ספק שאם נחוש שזינתה גם עם אחר אף אם כהן הוא אסורה בתרומה משום זונה, וא"כ שפיר מייתי רבא ראי' מזה דלא חיישינן כלל שהפקירה עצמה לעלמא ממשנתינו דאתיא כר"ע לדידן ולרב ושמואל דס"ל שעו"ע הבא על בת ישראל הולד כשר שע"כ משנתינו כר"ע היא ושמעתא אליבא דרב ושמואל אזלי דאינהו מרי דשמעתא דארוסה שעיברה, ושפיר מייתי רבא ראי' אליבייהו, וכ"ז לר"ע אבל לדידן דלא קימ"ל הכי ואפי' מופקרת לא נעשית זונה כמו שפסק רבינו פי"ח מהא"ב ה"ב, אפי' אמרינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר מ"מ אוכלת בתרומה משום הצטרפות הספק שמא גם האחר כהן הוא וכנ"ל, וזה נראה לי נכון בישוב דברי הרמב"ם ז"ל

ועוד נוסיף לקח למצוא סעד לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דבאומרת מפלוני ממזר נתעברתי אפי' הוא מודה לה לא הוי אלא ספק ממזר שיצא לו לענ"ד דין זה מכח משנתינו כאן ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לעבד או לעכו"ם וילדה ממנו בן הרי זה ממזר, והתוס' כאן ד"ה ונשאת תמהו אמאי לא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני לעיל מזה ונכבשה עם השפחה דנשואין לא שייכי הכא ונשארו בתימא, ומכח תמיהה זו יצא ליה להרמב"ם ז"ל דהוי רק ספק ממזר משום חשש שמא זינתה עם אחר. וע"כ אם היתה נכבשת עם העבד או העכו"ם שלא בדרך נשואין רק בזנות לא הוי מצי למיתני דהוי ממזר דמשמע ממזר ודאי דמאן יימר לן דהוי ממזר ודאי דילמא כשם שזינתה עם העבד כך זינתה עם אחר כשר והוי רק ספק, ואפי' לפ"מ דמוקי לה אביי בשהיו חבושין בבית האסורין ונאמר ג"כ שגם הא דנכבשה עם העבד ועכו"ם מיירי ג"כ כשהיו חבושין בבית האסורין ג"כ לא יתכן דלהוי ממזר ודאי, שהרי גם בחבושין בבית האסורין מאן מעיד לנו שהיו רק שניהם לבד ולא נכנס שם אחר ג"כ ע"כ היינו משום שבזה האב נאמן שהרי האב נאמן לומר שהוא בנו, אלא דבמקום שיש לומר שזינתה ג"כ עם אחר לא שייך נאמנות האב והיכרו דבזה לא שייך היכר האב שהאב עצמו לא יוכל לדעת אם זינתה עם אחר ג"כ או לא ואטו בכיפי תלו לה ולא זזה ידו הימנה, וע"כ לא שייך בזה היכר האב, ורק בשהיו חבושין בבית האסורין שלא זזה ידו ממנה בזה יש נאמנות והיכר האב שאומר שלא הי' שם אחר עמהם וממנו נתעברה והאב נאמן לומר שהוא בנו בתורת יכיר, אכן כ"ז בישראל אבל בזינתה עם העבד ועכו"ם אפי' היו חבושין שניהם בבית האסורים ג"כ לא מהני שאפי' העכו"ם או העבד אומר שלא הי' אחר עמהם וממנו הוא אינו נאמן שאין עדות לעכו"ם ועבד ואינן בתורת יכיר כדאיתא לעיל (מ"ז א'), והשתא אי אפשר להיות ודאי ממזר בזינתה עם העבד או העכו"ם אפי' היו חבושין בבית האסורין לזה שנה במשנתינו ונשאת לעבד או לעכו"ם שדרך נשואין בא עליה שבזה לא שייך לומר מדהפקירה עצמה לגבי דידיה הפקירה עצמה לעלמא שלא הפקירה עצמה כלל שהרי ניסת לו דרך נשואין. ואף דהוי באיסור אבל הפקירה לא שייך בזה, וכמובן, וע"כ הוי הולד ודאי ממזר, ובמכוון נקט במשנתינו ונשאת וכאמור

ובב"ק (מ"ג א') אמר ר"פ התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפי' בא עליה בזנות ולדעת הרמב"ם ז"ל דלעולם יש להסתפק שמא הפקירה עצמה לאחרים א"כ איך משלם דמי ולדות הא מצי אמר לאו בע"ד דידי את דילמא הולדות של אחר הם ולא שלך ואפי' באומר ממני נתעברה לא מהני לדעת הרמב"ם דילמא הפקירה עצמה לאחרים, ואפי' בחבושין בבית האסורין ג"כ לדעתי לא מהני לפמ"ש לעיל דהא דבחבושין בביה"א מהני היינו משום נאמנות האב שאומר שבא עליה הוא לבדו ולא הי' אצלה אחר ואין זה אלא להכשיר או לפסול את בנו שהתורה האמינתו לאב כדכתיב יכיר אבל לחייב את זה דמי וולדות ודאי לא מהני נאמנותו של אב לגבי אחר ובפרט בדבר הנוגע לאב גופיה שהוא רוצה לקבל דמי וולדות, ועיי' בקדושין (ס"ג ב') כי הימנא רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה ושם אין האב נאמן למכות ולעונשין וכש"כ בדבר שאינו שייך להבן כי אם לאחר דודאי לא מהימן וא"כ גם בחבושין בביה"א אין האב נאמן לומר שבנו הוא כדי להוציא דמי ולדות מהחובל, ובפרט לפמש"כ הגרע"א ז"ל בתשוב' סי' קכ"ח דהאב לא נאמן לומר בני הוא בעודנו עובר משום דלאו בר הכרה הוא בעודנו עובר יעו"ש וא"כ הכא בדמי ולדות שהפילה אין האב נאמן כלל, וא"כ קשה לדעת הרמב"ם איך משלם דמי ולדות בבא עליה בזנות שמא הולדות של אחר הם, ושוב עיינתי דהרמב"ם ז"ל בה' חובל ומזיק לא הביא דין זה דמשלם דמי ולדות אפי' בבא עליה בזנות ואפשר דהיינו טעמו משום דאזיל לשיטתיה משום דשמא הפקירה עצמה גם לאחר וס"ל להרמב"ם דר"פ ס"ל כלישנא דגמ' ביבמות דאם דיימא מיניה ולא דיימא מאחר לא חיישינן שמא הפקירה וכו' אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דחיישינן משו"ה השמיט זה משום דלא משכחת לה שישלם דמי ולדות כי אם באופן רחוק שהיו עדים בביה"א ולא זזה ידם מתוך ידם וראו שלא בא עליה אחר שזה רחוק המציאות מאד וע"כ לא הביא זה, וי"ל עוד דהאי תשש שמא הפקירה עצמה לאחר אינו אלא חשש דרבנן ומדאורייתא אין לחוש לזה, וע"כ שפיר קאמר ר"פ התורה זכתה דמי ולדות אפי' בא עליה בזנות והיינו מדאורייתא אבל לאחר שחששו חכמים לשמא הפקירה עצמה לאחר באמת אינו משלם דמי ולדות וע"כ השמיט זה הרמב"ם ז"ל משום דמדרבנן חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחר ויכול החובל לטעון אייתי ראי' דהולדות שלך הם ולא משל אחר והבן

והבאתי עוד קצת סעד לדברי רבינו הרמב"ם ז"ל ממקרא פ' ויחי בני הם אשר נתן לי ה' בזה וכתב רש"י שהראה לו שטר אירוסין וכתובה ובודאי רש"י ז"ל לא מלבו הוציא את הדרש הזה ובודאי נמצא באיזה מדרש שלע"ע לא עמדתי על מקורו, והדבר קשה לאיזה צורך הראה לו את השטר אירוסין כיון שאמר בני הם והאב נאמן א"ו משום שאם בלא שטר אירוסין וכתובה יש לחוש שמא הפקירה עצמה ומנא ידע שבניו הם וע"כ הראה לו כנ"ל שע"י נשואין נולדו לו, ויש לחלק משום דעדיין לא הי' ליוסף קודם מתן תורה דין אב שיהא לו תורת יכיר והראי' שיעקב העביר את הבכורה מראובן ליוסף אף שלא יוכל לבכר, א"ו שעדיין לא הי' להם דין יכיר וע"כ לא היו בתורת לא יוכל לבכר, ושפיר הוצרך יוסף להראות לו שטר אירוסין וכתובה משום שאין לו תורת יכיר ונאמנות האב, והבן

ואגב אבאר בזה מה שכתב הרמב"ם בפט"ו מה' א"ב הי"ד סמוך לדין הנ"ל וז"ל: פנוי' שזינתה ואמרה בן זה בן פלוני הוא אם אותו פלוני הוא כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות בנו של פלוני, והוסיף עוד וכתב ויראה לי שחוששון לדבריה ויהי' הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק עכ"ל, ודבריו אלו שעושה אותו לספק לא נודעו מאין יצאו והה"מ לא הערה מקורו לכך כתב שסברא נכונה היא להחמיר עליו מספק ובביאורי הגר"א באה"ע סי' ד'