מרחשת חלק ב שפז

ולפ"ז כל זה אם באמת אותה ביאה פוסלתה ומחללת אותה, אבל בפצוע דכא שנשא בת גרים נהי דבת גרים הוי' חללה מ"מ כשנשאת לכהן פצוע דכא שאינה אסורה עליו ואף דחללה הוי' והוי' זרה מ"מ אוכלת בתרומה מצד קנין כסף, וכל פסולי כהונה היו אוכלין בתרומה אם נשאו לכהן אי לאו משום שאסורות לו וביאתו פוסלתן ומפקעת מהן קדושת כהונה אבל בכהן פצוע דכא שנשאת לו בהיתר ואין ביאתו פוסלתה שוב אוכלת בתרומה משום קנין כספו שלא נפקעה קדושה זו ע"י ביאתו, ותדע לך שכן הוא דלקמן (ס"ח ב') איתא אשכחן לתרומה לכהונה מנלן אטו לוי' וישראלית לאו לכהונה מרבית להו דאי לתרומה בנות מיכל תרומה נינהו אלמה לא משכחת לה דאכלה בשביל בנה וכו', ולכאורה אמאי לא אמר כפשוטו דלפי מה דס"ד השתא שאינה פסולה לכהונה א"כ משכחת לה כפשוטו כגון שנשאת לכהן והיתה אוכלת מצד קנין כספו ולזה אמרה תורה שאסורה לאכול בתרומה, אלא ודאי שזה אינו שזה בזה תלוי שאם היינו אומרים שמותרת לכהונה שוב אי אפשר לומר שתהא אסורה בתרומה נהי שנתחללה מ"מ אין החללות מוסיף על הזרות דבלא"ה זרה היא ואם זרה שנשאת לכהן אוכלת גם זו אוכלת, וע"כ הוכרח לומר שמשכחת לה באוכלת בשביל בנה שאף הביאה מפסול לה פוסלתה ומפקעת ממנה קדושת כהונה שחלה עליה מצד בנה, וזהו באמת טעם הפירכא שהיא הנותנת הא דלא קדיש גופה לא פסיל לה והיינו שנהי שנבעלה לפסול לה מ"מ אינה אלא זרות וזרה אוכלת בתרומה, וכך הייתי אומר אי לאו דכתיב קרא וע"כ בא הכתוב לאמר אף שאוכלת בשביל בנה היינו שיש עליה קדושת כהונה וע"כ כשנבעלה לפסול לה אח"כ מפקיע ממנה קדושת כהונה ואין בנה מאכילה, אולם כ"ז בשנבעלה לפסול לה אתר שכבר חלה עליה קדושת כהונה והביאה הפסולה מפקעת ממנה ונעשית זרה, אבל אם היתה נבעלה לפסול לה מקודם ואח"כ חל עליה קדושת כהונה ע"י מעשה מבחוץ כגון שנשאת לכהן אח"כ שפיר היתה אוכלת בתרומה דמי זה יפקיע קדושת כהונה לה מצד קנין כספו של כהן כיון שמותרת היתה לו, והבן כי הדברים עמוקים

ומה שהקשו התוס' עוד תימא דהול"ל בין בקדושתיה קאי בין לא קאי לא אכלה מהני תרי טעמא דבת גר זכר כבת חלל זכר ועוד דקהל גרים איקרי קהל דהא אפי' לאו בקדושתיה קאי לא אכלה משום דהויא חללה וחללה אינה אוכלת בתרומה, וכמו כן הקשו התוס' עוד לקמן ד"ה דהא דקאמר אליבא דר"י אם בקדושתיה קאי אכלה אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה דהא אכתי צריך לטעמא דקהל גרים לא איקרי קהל יעו"ש, ולענ"ד נראה לישב כל זה ויהא מדוקדק היטב לשון הש"ס דבר דבור על אופניו בלי כל יתרון ומגרעת, דהנה קושית התוס' אפי' לאו בקדושתיה קאי לא אכלה מטעם חללה כבר ישבנו היטב למעלה מזה, ועל קושית התוס' דגם בקדושתיה קאי סגי בטעם דקהל גרים איקרי קהל אליבא דר' יהודה וכן אליבא דר' יוסי אכתי צריך לטעמא דקהל גרים לא איקרי קהל, והנראה בהקדם מה שיש להעיר בעיקר הדין המבואר לקמן ריש פ' הערל שפצוע דכא כהן אין אשתו אוכלת בתרומה והוא משום דשוייה חללה בביאתו כמו שפרש"י שם הא אמרינן לקמן ס"ט דמשו"ה מחזיר גרושתו שנשאת אינו פוסלה בתרומה משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא, וא"כ פצוע דכא דלא הוי זר אצלה מעיקרא אמאי פוסלה לכהונה ולתרומה וכבר עמד בזה הגרע"א בדו"ח לקמן שם והניח בתימא ולא ראה שכבר קדמו בקושיא זו הרשב"א בחדושיו שם ויעוי' ברשב"א שם שתירץ דבפסולי קהל לא בעינן זר אצלה מעיקרא יעו"ש, ולכאורה אין לזה כל מובן, והנראה שדבר זה אם פצוע דכא פוסל מן התרומה תלוי בזה אם בקדושתיה קאי או לאו, שאם אמרינן לאו בקדושתיה ופסול הפצוע דכא גורם לשנות דינו מכל וכל שפיר י"ל דבכה"ג לא בעינן זר אצלה מעיקרא דחשיב כאלו הוא ברי' חדשה ופנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי, אבל אם נאמר דבקדושתיה קאי ודינו לא נשתנה משאר ישראל אלא דאסור לבא בקהל א"כ אין בו אלא איסור בעלמא והו"ל כמחזיר גרושתו משנשאת שלא תשוב זר אצלה מעיקרו

אלא דלפ"ז יקשה לנו מאי מיבעי' ליה לקמן (ע"ז א') אם בקדושתיה קאי או לאו תפשוט ליה ממתניתין ריש פ' הערל שכהן פצוע דכא פוסל בתרומה, ומוכת דלאו בקדושתיה קאי דאי לא"ה לא הי' פוסל בתרומה לפי דברינו

אבל באמת לק"מ דממתניתין לא רצה לפשוט משום דאפשר לדחות דמתניתין מני ר"ע דס"ל שיש ממזר מחיי"ל וכש"כ שפוסל בביאתו ולא צריך זר אצלו מעיקרו כמבואר בתוס' (ס"ט א') ד"ה כי תהי', וביותר דהמשנה הסמוכה להא דריש פ' הערל בעבד וכו' מוקי לה ר"ל באמת כר"ע דס"ל שיש ממזר מחיי"ל וא"כ אפשר לומר שגם משנה זו דר"פ הערל אתי' כר"ע, ואין ראי' ממשנתינו זו

מעתה אתרי אשר נקטינן הא כללא בידינו דפצוע דכא שפוסל בתרומה תלוי ג"כ אם בקדושתיה קאי אם לאו מיושבת סוגית הגמ' כאן כמין חומר בלי שום חסר או יתר, והיינו דקאמר אי בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר מר בת גר זכר כבת חלל זכר והיינו כיון שחללה היא הרי אסורה לו משום פסול כהונה וממילא אינה אוכלת בתרומה, אבל לא הי' יכול לומר הטעם משום דקהל גרים איקרי קהל והוא אסור בה מטעם שהוא פצוע דכא דזה אינו כיון דקיימינן השתא דבקדושתיה קאי א"כ אף שקהל גרים איקרי קהל ואסור בה מ"מ אינו פוסל איתה מן התרומה משום דלא הוי פסול אצלה מעיקרא, וכן הא דקאמר אי לאו בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמרינן קהל גרים איקרי קהל והיינו כיון דלאו בקדושתיה קאי א"כ פוסל הוא בתרומה וכיון שהוא אסור בה דקהל גרים איקרי קהל ע"כ לא אכלה, אבל משום בת זכר כבת חלל זכר לבד אם היינו אומרים שקהל גרים לא איקרי קהל היתה אוכלת בתרומה כיון שמותר בה שוב אוכלת משום קנין כספו משום שאינו פוסלה כיון שמותר בה, וכמו שנתבאר למעלה, וכן הא דקאמר לר' יוסי בין בקדושתיה קאי בין לאו בקדושתיה קאי אכלה בקדושתיה קאי אכלה משום דאמר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה וע"כ אכלה ודי בטעם זה בלבד אף אם קהל גרים איקרי קהל דמ"מ כיון דבקדושתיה קאי א"כ מצד איסור פצוע דכא אינו פוסל אותה ומצד איסור חללות אין כאן דבת גר בתו כשרה לכהונה, וכן הא דקאמר אי לאו בקדושתיה קאי אכלה דהא קהל גרים לא איקרי קהל, והיינו כיון דלאו בקדושתיה קאי אם הי' קהל גרים איקרי קהל והי' אסור בה הי' פוסל אותה מן התרומה כיון דלאו בקדושתיה קאי תשוב זר אצלה מעיקרא אבל מכיון דקהל גרים לא איקרי קהל ומותר בה ממילא אינו פוסלה מן התרומה גם בלאו טעמא דגר בתו כשרה לכהונה כיון דלאו בקדושתיה קאי ומותר בה, והרי הדברים מכוונים ומדוקדקים והש"ס נקט בדיוק לכל אחד הטעם שצריך לו ותו לא מידי: סימן כא. ביבמות (ס"ט ב') ארוסה שעיברה ויישוב פסקי הרמב"ם ז"ל

כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' יבום ה"ד מי שזנה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפי' היא מודה לו אע"פ שהוא בנו לענין ירושה הר"ז ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה