מרחשת חלק ב שפו

שאחר קדושין הוא קונה משיערה בה לעשותה נשואה ואמאי לא נאמר ג"כ שכל הבועל דעתו על גמר ביאה וכוונתו לשם קנין ונשואין היתה לסוף ביאה ולא בתחלתו דמ"ש מתחלת קדושין, ואם נאמר שמה שכתב הרמב"ם משיערה בה קנה היינו בשפירש שקונה בתחלת העראה א"כ קשה כיון שדין תחלת קדושין וביאה של אחר קדושין לחופה אחד הוא ושניהם אם פירש קונה בתחלת ביאה ובסתמא דעתו על גמר ביאה א"כ אמאי שינה טעמו ולשונו לשנות לנו פרקו בתחלת קדושין שקונה בגמר ביאה ובביאה שאחר קדושין שקונה בהעראה אחרי שדינן אחד

והנראה לי בזה ע"פ מה שהקשה המל"מ בפ"א מה' מכירה לדעת הריב"ל שהיכא שנשבע למכור לו קונה בכסף לחוד דמכח השבועה גמר ומקנה והוי כפירש שיקנה בכסף א"כ איך אמרינן בקדושין שאם סוף ביאה קונה אסור לכה"ג לקדש בביזה נימא שמכח האיסור דבעולה לכה"ג הוי כפירש שיקנה בתחלת ביאה, והגרע"א ז"ל בחי' לכתובות (ל' א') כתב לתרץ משים דאיסור דבעולה אינו אלא על הכה"ג ולא על האשה*) וע"כ כמו דאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה הכ"נ דעתה דידה על גמר ביאה והיא שאינה מצווה על עשה דבעולה לכה"ג לא הוי כפירשה שדעתה על תחלת ביאה, יעו"ש

ואכתי איכא למידק לפ"ז אמאי אמרינן בכל מקדש בביאה שדעתו על גמר ביאה כיון דמשום איסורא הוי כפירש א"כ לדעת הרמב"ם ז"ל שהבא על הפנוי' לוקה נאמר מחמת איסורא כוונתו לקנות בתחלת ביאה שאם דעתו על גמר ביאה תחלת ביאה הו"ל כבא על הפנוי' ולוקה ומחמת איסורא הוי כפריש, אבל באמת ניחא, חדא איכא למימר שאפי' אם כוונתו לקנות בסוף ביאה מ"מ לא עבר אאיסורא דאורייתא אתחלת ביאה דדוקא בבא על הפנוי' שלא לשם קדושין כלל אז לוקה אבל בשכוונתו לקדשה אלא שמקדשה לבסוף לא הוי כבא על הפנוי' שלא לשם קדושין כלל שלוקה ואכ"מ, ועוד שהמקנה בקו"א ריש הלכות קדושין כ' שלדעת הרמב"ם ז"ל בבא על הפנוי' אינו לוקה בהעראה בעלמא אלא דווקא בשגמר ביאתו משום דלאו דלא תהי' קדשה אינו אלא בגומר ביאתו יעו"ש, והשתא ממנ"פ ליכא איסורא שהרי בהעראה ליכא איסורא דלאו דלא תהי' קדשה ובגמר ביאה הא מקדשה ולא הוי קדשה, ואי משום דעביד מיהא איסורא דרבנן כיון שאינו מקדשה בתחלת ביאה הוי כבא על הפנוי' בתחלת ביאה ואף דליכא איסורא דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא דהא לא גרע העראה מיחוד של פנוי' שגזרו עליה, וא"כ נאמר מכח איסורא דרבנן דהוי כפריש שיקנה בתתלת ביאה, זה אינו דאיסורא דרבנן ממנ"פ עביד, שאפי' אם מקדשה בתחלת ביאה עביד איסורא דמקדש בביאה לוקה מכת מרדות וע"כ משום איסורא דרבנן לא הוי כפריש משום דממנ"פ עביד איסורא

והנה הר"ן בפ"ק דקדושין כתב דהא דאמרינן שהבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה הוא דווקא בשבא עליה שלא לשם נשואין אלא דרך זנות בעלמא שאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נשואין הוא קונה כנשואה ואינו לוקה יעו"ש, ומבואר מזה שבא על ארוסתו אחר קדושין לשם נשואין ליכא איסורא כלל ואפי' איסורא דרבנן לא הוי שהרי ביאה זו במקום חופה הוי וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל כאן עי"ע היטב ותמצא

והשתא עפ"י הקדמת דברים אלו יתישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל דודאי בעושה תחלת קדושין ע"י ביאה אמרינן שפיר כל הבועל מסתמא דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן משום איסורא הוי כפריש משום דממנ"פ איסורא דאורייתא ליכא בפנוי' שקדשה אפי' אם מקדשה בגמר ביאה ואיסורא דרבנן בלא"ה עבר בין אי מקדשה בתחלת ביאה בין בסוף ביאה, וכיון דממנ"פ עבר ע"כ אמרינן בסתם דעתו אגמר ביאה, וכ"ז בתחלת קדושין אבל בבא על ארוסתו לשם נשואין שאם כוונתו לקנותה בתחלת ביאה לא עביד איסורא כלל וכמו שכ' הר"ן דכיון שלשם נשואין הוא בא עליה הוא קונה אותה ואינו לוקה, אבל אם הי' רוצה לקנותה בסוף ביאה הי' עובר אתחלת ביאה על איסור דרבנן שהבא על ארוסתו לוקה שהרי בתחלת ביאתו לא נתכוון לקנותה והוי כבא על ארוסתו בבית חמיו שלוקה, והשתא כיון שאם נאמר שבתחלת ביאה כוונתו לקנות לא עביד איסורא כלל ואם נאמר שכוונתו לקנות בסוף ביאה הרי עביד איסורא בתחלת ביאה א"כ לפמש"כ הריב"ל דהיכא דאיכא איסור הוי כפריש א"כ משום זה גופא אמרינן שכוונתו לקנותה בתחלת ביאה משום דהוי כפריש, וע"כ שפיר כתב הרמב"ם בבא על ארוסתו אחר שקדשה דמשיערה בה קנה אותה משים ששם גם סתמא כפירושו שכוונתו לקנות בהעראה משום איסורא, ודוק בזה, ויעוי' בסי' א' מספרי כתבתי לישב דברי הרמב"ם אלו בד"א: סימן כ

ביבמות (נ"ז א') תוד"ה ואי לאו בקדושתיה קאי תימא וכו' ועוד דקהל גרים איקרי קהל דהא אפי' לא בקדושתיה קאי לא אכלה נמי משום דבת גר זכר כבת חלל זכר דהרי היא חללה וחללה אינה אוכלת בתרומה כדמוכח בפ"ב דקדושין וכו', ולענ"ד נראה ליישב בהקדם מה שיש להבין באמת מדוע לא תאכל חללה בת כהן בתרומה הא בקרא לא כתיב דחללה לא תאכל בתרומה רק דחללה אסורה לכהן, ומזה אין ראי' דגרושה תוכיח אף שנפסלה לכהונה מ"מ מותרת לאכול בתרומה

אבל באמת הטעם פשוט כיון שאמרה תורה ולא יחלל זרעו בעמיו שע"י איסור ביאה באיסורי כהונה זרעו מתחלל מקדושת כהונה ופקעה קדושתם ממילא הם בכלל זר וזר הא אסור בתרומה וכמו דאמרינן לקמן (ע"ד ב') חללה לאו מזרעו של אהרן היא והיינו שנתחללה מקדושת כהונה ונעשית זרה וזרה הא ידענו שאסורה לאכול בתרומה כדכתיב וכל זר לא יאכל קדש

ולפ"ז יש להבין במתניתין כאן אלמנה לכה"ג וכו' לא יאכלו בתרומה משום שנתחללו בביאתם דלפי מה שנתבאר שכל עיקר מה שחללה אסורה בתרומה הוא מכח שנעשית זרה וזרה אסורה בתרומה א"כ אין זה אלא בחללה שאינה נשואה לכהן, אבל בנשואה לכהן כיון שגם זרה ישראלית ממש אוכלת בתרומה מכח קנין כספו של כהן א"כ במאי תגרע חללה נהי שזרה היא מ"מ כיון שנשאת לכהן תהא אוכלת מצד קנין כספו

ולזה ע"כ צריכין אנו לומר דנחזי אנן איזה כח קדושה גדול אם כח הקדושה שבא מבטן ומלדה או כח הקדושה שרק נקנה ע"י איזה מעשה מבחוץ, הוה אומר שכח קדושה שבא בטבע ומלדה ודאי גדול מקדושה הנקנית ובאה מבתוץ, ולפ"ז יש לדון ק"ו אם אמרה תורה שבת כהן שנולדה כהנת ויש לה קדושת כהונה מלדה מ"מ קדושת כהונתה נפקעת אם נבעלה לפסול לה מכש"כ קדושת כהונה שבא עליה מבחוץ שנשאת לכהן ואוכלת מצד קנין כספו שהיא ודאי היכא שאסורה לו ונבעלה ונפסלה בביאתו שביאתו מחללת את כח הקדושה שבא עליה מצד קנין כספו של כהן והחללות הזאת מפקעת ממנה קדושת כהונה, והוא פשוט: ולפ"ז *) מיהו התוס' בחגיגה (י"ד ב') ד"ה בתולה לא כתבו כן יע"ש: