מרחשת חלק ב שפה

ביאה ואפשר לפוסלה משום שנבעלה וכמו בנבעלה שלא כדרכה לזה כתב ר"ת שג"כ אין איסורה אלא מדרבנן והיינו כמש"כ למעלה שאין בעילת עצמו פוסלתה מכח פגימת הביאה ורק עיקר הפסול הוא משום שאין בתוליה קיימין אבל בזה בתחלת העראה שבתוליה קיימין אין בה פסול כלל מדאורייתא לא משום פגימת הביאה שבעילת עצמו אינה פוגמתה ולא משום חסרון בתולים שעדיין בתולה היא בתחלת העראה

כג) וזו היא כוונת ר"ת בראייתו שהביא השמ"ק בשמו מהא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ודחה השמ"ק ראייתו דהא בוגרת ומוכ"ע ג"כ אם נשא נשוי ואעפ"כ הוי מן התורה יע"ש בשמ"ק שהביא השעה"מ פ' מה' אישות שממנו העתיקו האב"מ, וע"פ מה שהסברנו כוונת ר"ת היא ברורה להביא ראי' דע"כ בעילת עצמו אין פגימת הביאה פוסלתה מדאמרינן אם נשא נשוי ואם בעילתו היתה פוסלת אותה לכה"ג מטעם פגימת הביאה א"כ אמאי אם נשא נשוי מה לי הוא ומה לי אחר ומכש"כ שהיא עצמה מתחללת לדעת ראב"י אלא ודאי שעיקר פסול ביאת עצמו אינו אלא משום חסרון בתולים וע"כ אם נשא נשוי כמו בוגרת ומוכ"ע, וע"כ בתחלת העראה שאין שם חסרון בתולים אין בה איסור כלל מן התורה, וע"כ מה דמשמע בקדושין שנפסלת לכה"ג גם כה"ג ע"כ אין זה אלא מדרבנן, זהו תוכן כוונת ר"ת דאנוסת עצמו הוי מדרבנן אבל בעולה גמורה שנשתברו בתוליה ע"י בעילתו ודאי גם לר"ת הוי אסורה מן התורה משום דלא גרע ממוכ"ע בעלמא

כד) ומעתה נעשה דרכנו הלאה ביישוב הקושיא מיבמות איך פריך ליתי עשה ולידחי ל"ת הא לר"ת הוי כאן עשה דדבריהם ואין עשה דוחה ל''ת ועשה דדבריהם כדמוכח בר"ה, אמנם לפ"מ שהוכחנו דבתחלת העראה ליכא השרת בתולים כדמוכח בסנהדרין א"כ זה ודאי לא הוי אשתני גופא כיון שלא נשרו בתוליה וכמו דאיתא בירושלמי שכולם חייבין קנס ולפ"ז כה"ג אם ארס כה"ג את הבתולה ונעשית בעולה בתחלת העראה כיון שאין בזה השרת בתולים ולא נשתנה גופה אף שמדרבנן אסורה מ"מ כיון דלא אשתני גופא בין אירוסין לנשואין מותרת לכה"ג כמו באירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג שמותרת לו כיון שלא נשתנה גופה, ואפי' הוי אסורה מדאורייתא ג"כ הוי מותרת כ"ז שלא נשתנה גופה

והנה ביבמות (נ"ב א') אמרינן מצות יבמין מקדש ואחר כן בועל ואם בעל בלא מאמר ה"ז לוקה מ"מ מדרבנן, והשתא יבמה זו שנפלה לפני כה"ג שעושה בה תחלה מאמר כדין מצות יבמין ואח"כ בועל, וא"כ קודם שבא עליה יש עליה קדושין דרבנן דמאמר יבמין הוי כקדושין מדרבנן וא"כ מדרבנן ה"ז אשתו וארוסתו והוי כמו ארס את הבתולה, ואי משום דנעשה בעולת עצמו בין אירוסין לנשואין הא העראה בתחלת העראה אינה עושה שינוי הגוף וכיון שכן בתר אירוסין אזלינן כמו באירס את האלמנה, ואף שהאירוסין הוי רק מדרבנן מ"מ לנגד איסור בעולת עצמו כה"ג הוי ג"כ דרבנן, אתי דרבנן ומפקא דרבנן כדאמרינן בנדה (מ"ו ב'). ומיושב היטב דעת ר"ת ז"ל, והדברים לענ"ד נכונים מאד ביישוב וביאור שיטת ר"ת

כה) ולפ"מ שבארנו שאיסור בעולת עצמו הוא מכח חסרון הבתולים ולא משום פגימת הביאה יש ליישב בזה ג"כ קושית המל"מ פי"ז מהא"ב מהא דחגיגה (י"ד ב') בתולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשמואל דבקי בהטייה והקשה המל"מ נהי נמי שבעל בהטייה ולא יצא דם מ"מ מי גרע מנבעלה שלכ"ד שפסולה לכה"ג, אולם לפ"ד יש לומר שהאיבעיא בתולה שעיברה היינו שנבעלה מכה"ג עצמו שאז אינה אסורה רק מכח העדר בתולים וע"כ מיבעי' ליה אם שכיחא דשמואל וא"כ בתוליה קיימין ומותרת היא לכה"ג, וקצת ראי' לענ"ד דמיירי בנבעלה מכה"ג עצמו שאל"כ מאי מיבעי' ליה לכה"ג תיפוק ליה שאסורה לכו"ע משום דהוי מעוברת חבירו ואם לאחר הלידה זה פשיטא שאסורה דלא גריעה ממוכ"ע דכשהיא יולדת בתוליה משתברים ויוצאים, וגם בלא"ה היא אסורה אז משום דהוי בוגרת דע"כ לא נתעברה אלא בנערותה ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וכדאיתא בכתובות (ל"ט א') (וזה יש לדחות קצת כגון שהפילה), א''ו דמיירי שנתעברה מכה"ג בעצמו ומיבעי' ליה אם שכיחא דשמואל א"כ לא השיר בתוליה ומותרת לו או לא, אלא דלדעת ר"ת יקשה קצת דס"ל דמדרבנן מיהא אסור אפי' בנשיקת אבר כדמוכח מהא דקדושין לפי פירושו בגמ' כמו שכתב הרמב"ן ז"ל הובא במל"מ שם

ויעויין שם במל"מ שקשה על פירוש זה א"כ מאי מיבעי' ליה אם תחלת ביאה או סוף ביאה הא זהו פלוגתת אמוראים מה היא העראה אם נשיקה או הכנסת עטרה אולם לא ראה בשמ"ק כ"י (שהובא בשעה"מ) על סנהדרין שביאר כוונת ר"ת דודאי האיבעיא היא למ"ד הכנסת עטרה אלא דמיבעי' ליה אם ע"י הכנסת עטרה לבסוף הוא קונה למפרע מתחלת ביאה או דסוף ביאה קונה אבל מתחלתו אינו קונה כלל אפי' למפרע רק מסוף העראה הוא קונה מכאן ולהבא יעו"ש ולק"מ קושית המל"מ

ולענין אם בהעראה הוי שינוי הגוף יע' עוד תוס' כתובות (מ"ה א') ד"ה דילמא שהמעיין בדבריהם ימצא דבהעראה לבד הוי שינוי הגוף שאל"כ הוי לעולם שינוי הגוף אחר העבירה, ויע' הפלאה שם ודבריו תמוהים ואכ"מ להאריך עוד: ד. ומענין לענין באותו ענין אמרתי לפרש דברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' אישות שהובא בדברינו למעלה שכתב הבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר, ובפ"ג מהלכות אלו ה"ה עמד הלח"מ דלפי מה שכתב הרמב"ם שם והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהי' מקודשת וכ' הה"מ שדעת רבינו כדעת בעל הלכות דווקא היכא שאמר התקדשי לי בביאה סתם אבל אם פי' ואמר בתחלת ביאה הויא מקודשת בתחלת ביאה א"כ קשה שהרי לא הוצרך בעל הלכות לומר כן אלא לתרץ קושית התוס' דבפ' הבע"י אמרינן שנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה, לכך תי' בעל הלכות דשאני התם שפירש ואמר בתחלת ביאה קונה אבל הרי"ף ז"ל תי' בפ' הבע"י דהתם הוי העראה במקום חופה היינו אחר קדושין וכיון שרבינו כאן ס"ל כדעת הרי"ף שאחר קדושין נעשית נשואה בהעראה א"כ למה הוצרך רבינו לשני התירוצים, ויעו"ש בלח"מ שכתב שודאי פשט הדברים הוי כדברי בעל הלכות מדקאמר דעתו וכו' משמע היכא שפירש קונה בתחלת ביאה אלא מכח קושיא אחרת שהקשו התוס' בפ"ק דקדושין (ד' ב' ד"ה ובעלה) דנילף מגז"ש דקני בביאה מיבמה כדאמרינן ריש פ' הבע"י אשה לבעלה מניין שקונה בהעראה אתיא קיחה קיחה ולפ"ד ניחא דהא גז"ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד עכ"ל הלח"מ, והנה דבריו ז"ל נכונים מאד במקור הראי' שהעראה עושה נשואין לאחר קדושין במקום חופה ולפי דברינו למעלה יש ראי' לזה עוד מירושלמי יבמות לפ"מ שבארנו בכוונתו, יעוי' בדברינו בארוכה, אבל אני תמה בלשון הרמב"ם ז"ל שהרי לדעתו ז"ל הוא יכול לקנות גם תחלת קדושין בהעראה אלא משום דסתם בועל דעתו על גמר ביאה א"כ אמאי בביאה