מרחשת חלק ב שפג

הואיל ואם נשא נשוי אף שלכתחלה אסורה מן התורה משא"כ אם נאמר שמוציאה בגט לא חשובה ראוי' לקיימה, הנה ממה דאמרינן דבוגרת ומוכ"ע וכן בעולת עצמו לרב אשי אם נשא נשוי מזה מבואר אף דלקמן אמרינן לר"א בן יעקב יש חלל מחייבי עשה ומאנוסת ומפותת חבירו הולד חלל וקימ"ל כראב"י מ"מ מאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא הוי הולד חלל שאל"כ איך אמרינן אם נשא נשוי ומותר לקיימה הא כיון שהולד חלל והיא עצמה ג"כ מתחללת א"כ ממילא הוא בא אח"כ על החללה ועובר על לאו דחללה בכל עת ובכל שעה וגם על לאו דלא יחלל זרעו ואיך מותר לקיימה ויע' תוס' (ס' א') ד"ה חלל, א"ו מוכח מזה דאנוסת עצמו ומפותת עצמו אף שאסור בה מן התורה מ"מ אין הולד חלל ואין היא עצמה מתחללת, וכן כתבו התוס' שם ד"ה שאינו דראב"י מודה באנוסת עצמו יעו"ש, ולמש"כ הדבר נכון בסברא שכיון שאנוסת עצמו ומפותת עצמו אין איסורה רק מצד העדר הבתולים וע"כ כיון שסופה להיות בעולה תחתיו אין עוד איסור מכאן ולהבא רק בשעת לקוחין אבל בשעבר ולקחה אין עושה עוד איסור כלל וממילא משום זה אינה מתחללת כיון שאין איסור עוד אם עבר ולקחה משא"כ אנוסת חבירו ומפותת חבירו שאסור בה לעולם וע"כ היא מתחללת והולד חלל והבא עליה חייב משום חללה

יב) והנה התוס' ישנים בכתובות (מ' א') כתבו דמה דאמרינן שם שאין עשה דלו תהי' לאשה דוחה לל"ת דאלמנה וכו' הוא משום דעליה ליכא עשה דלו תהי' ועל הלאו היא מוזהרת כמותו וע"כ אי אפשר לקחתה להיות לו לאשה משום לתא דידה יעו"ש

עוד נקדים בזה דעת הגרע"א ז"ל בכתובות (ל' א') שהרבה להוכיח שעשה דבתולה וכו' יקח אשה היא רק על הכה"ג אבל לא על האשה דהא עיקר מאי דאמרינן שהאשה מוזהרת על לאוין דכהונה הוא משום דכתיב לא יקחו לשון רבים להורות שהאשה מוזהרת ע"י האיש וא"כ בעשה דבתולה מעמיו יקח אשה דכתיב יקח לשון יחיד אין היא מוזהרת עליו, ודבריו נכונים מאד

מעתה תתעורר אצלנו קושיא גדולה לפ"מ שהחליטו האחרונים ז"ל דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה דלא חמירה מלאו והבאתי דבר זה לעיל סי' ט"ז א"כ תקשה מאי מקשה רבא כאן אילימא בכדרכה תיפוק ליה משום דהו"ל בעולה ומאי קושיא נהי דהוי בעולה אתי עשה דלו תהי' ודחי' לאו הבמכ"ע דבתולה מעמיו, יבזה אין לתרץ משום לתא דידה דהא היא אינה מצווה כלל על עשה זו ועיקר האיסור הוא עליו וגביה שפיר איכא עשה דולו תהי' ודחי ללאו הבמכ"ע והיא קושיא נפלאה ועצומה

יג) אכן לפ"מ שבארנו למעלה שעיקר קושית רבא היא לרב ולרב הא לא שני ליה בין בעולת עצמו לבעולת חבירו דגם בבעולת עצמו נפגמה בבעילתו כמו מאחר, ולפ"ז לדידיה גם בעולת עצמו מתחללת כמו בבעולת חבירו א"כ שפיר מקשה תיפוק ליה דהו"ל בעולה דכיון דבעולה הוי והיא מתחללת בביאתו אי אפשר לכנוס אותה כיון שעושה אותה חללה ועובר אלאו דלא יחלל וא"כ לא שייך לומר יבא עשה וידחה לאו הבא מכ"ע שכיון שעובר אלאו דלא יחלל ולאו דחללה אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואף אם נאמר שעשה דוחה לאו הבמכ"ע ולא הוי ביאתו בעבירה מ"מ היא ודאי נעשית חללה כמו שהעלה הגאון בעל עמודי אור סי' פ' וכן היא דעת הב"ח בהגהותיו ליבמות (ד' פ"ד א') בתוס' ד"ה כולה ויע' המקנה קדושין (ע"ח א') ואכ"מ, וע"כ שפיר פריך תיפוק ליה דהו"ל בעולה וכאמור

אולם כ"ז לרב וכמו שנתבארה שיטתו אבל לר"א דס"ל אם נשא נשוי באנוסת ומפותת עצמו אין היא מתחללת וכמש"כ וא"כ באנוסת עצמו דאיכא עשה דולו תהי' לאשה שפיר אתי עשה ודחי ללאו הבא מכ"ע, וא"כ הוי שפיר ראוי' לקיימה ואפי' לכתחלה לכונסה משום דעשה דוחה ללה"ב מכ"ע

יד) מעתה תצא כאור צדקת רש"י ז"ל בכתובות (ל' א') שנאיך מלפרש בבעולת עצמו משום דס"ל דקימ"ל כרב אשי שאם נשא נשוי בבעולת עצמו וא"כ בעולת עצמו חשובה ראוי' לקיימה, וא"כ ליכא למימר איכא בינייהו בעולה לכה"ג בכהאי גוונא וע"כ פירש בנבעלה שלא כדרכה מאחר דכה"ג הוי שפיר אשה שאינה ראוי' לקיימה דאחר פוגמה בביאתו אף שלכ"ד, ודברי רש"י ז"ל צודקים מאד

טו) ומזה בוא נבא לתירוץ השמ"ק על שיטת ר"ת דס"ל בעולת עצמו היא דרבנן ועמדנו לעיל בקושיא דלפי שיטה זו מאי קאמר בקדושין דנפ"מ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה דמאי נפ"מ הא בלא"ה איכא איסור דרבנן בכל מקדש בביאה, אולם לפ"מ שהעלינו יש לומר שגם ר"ת ז"ל דס"ל דבעולת עצמו דרבנן לא כתב כן אלא אליבא דרב אשי דס"ל אם נשא נשוי ומדלא מפקינן מיניה ע"כ שאין האיסור אלא מדרבנן משא"כ לרב דס"ל שמוציא בגט לדידיה ודאי הוי איסור דאורייתא, ולפ"ז יש לומר דבקדושין שם דנקט תרי נפ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"נ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה היינו לדידן דס"ל בעולת עצמו דרבנן נקט נפ"מ הראשון כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין והא"נ הוא לרב דס"ל בעולת עצמו דאורייתא א"כ נפ"מ אם מותר מדאורייתא לקנות בביאה וא"ש תירוץ השמ"ק

טז) אולם הדרך הנכון הנראה לי לבאר תירוץ השמ"ק על ר"ת ז"ל דס"ל אנוסת עצמו דרבנן הוא מה שנאמר לפנינו אי"ה והוא, דמקודם ניישב קושיתנו מאי אמר נפ"מ לכה"ג דקא קני בביאה הא בלא"ה איכא איסור מדרבנן משום מקדש בביאה והוא ע"פ מה שכתבו התוס' ביבמות (נ"ב א') ד"ה דמקדש בשם ר"ת וז"ל אומר ר"ת דאפי' ביבמה שצריך ביאה דפריצותא היא שעושה תחלת קנינו בביאה וכן כתבו התוס' קדושין (י"ב ב'), ונראה שכוונת ר"ת שכתב שעיקר האיסור הוא משום שעושה תחלת קנינו בביאה הוא לומר דוקא בכה"ג שלא היתה כלל התחלת קנין אחר אלא בביאה לבדה משא"כ אם תחלת הקנין הי' כסף או שטר אף שלאחר כן נתבטל קנין זה וצריך קנין ביאה מ"מ כיון שלא עשה תחלת קנינו בזה לא הוי פריצותא ומותר לקדש בביאה וכוונתו לפ"מ דקימ"ל בכתובות (ע"ג) שהמקדש על תנאי ובעל לד"ה צריכה גט משום שא"א עושה בעילתו בעילת זנות וכתבו התוס' שם דהיינו כשהוא כונס אותה הוא בועל לשם קדושין, והנה בזה אף שנתבטלו קדושין הראשונים מכח התנאי מ"מ ליכא איסור כשכונס אותה ומקדש אותה כעת בביאה משום שלא הי' תחלת קנינו בביאה אף שנתבטלו למפרע, מעתה מיושב קושיתנו למאי נפ"מ הא בלא"ה איכא איסור דרבנן משום מקדש בביאה דנפ"מ שפיר בכה"ג שכבר עשה תחלת קנינו ע"י כסף ושטר ונתבטל כגון מקדש על תנאי וכה"ג דבזה ליכא איסור משום מקדש בביאה ומיבעי ליה אם יש כאן איסור בכהן גדול משום בעולת עצמו

יז) מיהו עדיין לא עלה בידינו ליישב הקושיא שעמדנו עליה למעלה על תירוץ השמ"ק על קושיתו מיבמות (כ' א') משום דאנוסת עצמו דרבנן דהא עדיין קשה דהא יש כאן ל"ת ועשה דרבנן ולא דחי וכמו שמוכח מר"ה (ל"ג ב'), וכעת מצאתי שהגאון רש"א בתשובות הגרע"א סוס"י רכ"ב עמד בזה והניח בצ"ע: ואשר