מרחשת חלק ב שפא

חייב משום לא יחלל זרעו עכ"ל והיינו דר' אבא בר ממל ס"ל כר"ב בשם ר"י שהכנסת עטרה הוא גמר ביאה וע"כ ס"ל דבהערייה לבד חייב משום לא יקח ולא יחלל דכה"ג וע"כ מאחר שנעשית חללה משעת הערייה א"כ כשנכנסה העטרה חייב משום לאו דחללה ואח"כ כשגמר ופלט חייב משום לא יחלל זרעו ויעו"ש בירושלמי ובפירושי המפרשים

והנה מבואר מזה דר"א בר ממל ס"ל דהערייה זו נשיקה וכדעת ר"ב בשם רי"ו שהכנסת עטרה היא גמר ביאה ולפ"ז לר"א בר ממל אף לפי מה דמסקינן בקדושין כל הבועל דעתו אגמר ביאה ואין אשה נקנית בהעראה אלא בגמר ביאה מ"מ לר"א בר ממל כה"ג שפיר מותר לקדש בביאה דהא השרת בתולים הוא רק בהכנסת עטרה כמבואר בסנהדרין (ע"ג ב') ואז כבר מקודשת היא אליבא דר"א בר ממל משום דזהו גמר ביאה

מעתה ל"ק קושית המל"מ הא דלא פריך מקרא דואשה וכו' היכי משכחת לה דהא מרא דשמעתא בקדושין שם שמקשה א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה הוא ר' אבא בר ממל ולדידיה לק"מ מקרא דכה"ג דשפיר יוכל כה"ג לכנוס בביאה משום דגמר ביאה זו היא הכנסת עטרה וזה נכון מאד: ג. יישוב דעת ר"ת ז"ר בתוס' קדושין (י' א) ד''ה כל הבועל, וביאור דעת רש"י ז"ל בכתובות (ל' א') ד"ה בעולה ושייך קצת לענין הקודם

א) באבני מלואים סי' ל"ג הנ"ל ראיתי שכתב ליישב קושית השמ"ק לסנהדרין שהביא השעה"מ על ר"ת שמפרש בעיית הגמ' בקדושין תחלת ביאה או סוף ביאה קונה היינו תחלת העראה או סוף העראה א"כ מאי מקשה ביבמות ליתי עשה ולידחי ל"ת באלמנה לכה"ג מן הארוסין הא בשעה שקונה אותה כבר היא בעולה והוי עשה ול"ת, ותירץ האב"מ לפמש"כ הריטב"א דבהעראה גרידא לא הוי אשתני גופא דדוקא בבגרות אשתני גופא א"כ מן הארוסין ליכא עשה ול"ת דלא חשיב אשתני גופא עכ"ל האב"מ, ונוראות נפלאתי עליו דהא לפי דעת ר"ת ע"כ צריך לומר דגם בתחלת העראה נעשית בעולה דהא לפ"מ דמפרש הבעיא בקדושין אי תחלת העראה או סוף העראה קונה ואמרינן דנפ"מ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה מוכח מזה שאם אמרינן סוף העראה קונה כה"ג לא יוכל לקדש בביאה משום שכבר נעשה בעולה בתחלת העראה א"כ אין מקום לתירוצו דבהעראה לא נשתנה גופה דהא מ"מ בעולה היא מתחלת העראה ובשעה שקנה אותה הוי כבר בעולה, דהא לדעת ר"ת כיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אין תחלת העראה קונה כלל בין ביבמה בין באשה לבעלה כיון דשאלת הגמ' איזה העראה נתרבתה לקנות אם תחלתה או סופה וכיון דמסקינן דסופה קונה א"כ הוי כבר בעולה בשעת קנין, אם לא שנאמר דהאב"מ מפרש בדעת ר"ת דנהי דשאלת הגמ' הוי אי תחלת העראה או סוף העראה היינו ג"כ על איזה דעתו לקנות ומסקינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והיינו סוף העראה והיינו משום שאין דעתו לקנות בתחלת העראה אבל מ"מ בעצם גם תחלת העראה קונה וע"כ ביבמה כיון דלא בעינן דעתו שפיר קונה תחלת העראה, וכיון דבתחלת העראה לא אשתני גופא לא הוי בעולה, אבל באמת זה לא יתכן כלל בכוונת ר"ת דא"כ מה מרויח ר"ת ז"ל בתירוצו כיון דסוכ"ם צריך לחלק כדעת ריב"ה בתוס' משום שאין דעתו לקנות, א"ו שר"ת מפרש שבעיית הגמ' היא אם תחלת ביאה או סוף ביאה קונה היינו בעצם, וכיון דמסקינן דסוף העראה קונה וכה"ג אסור לקדש בביאה הדרא קושית השמ"ק לדוכתה, וכן מבואר בלשון השמ"ק שהביא האב"מ שם, וא"כ לא הועיל האב"מ בתירוצו כלום ודבריו הם כאן במחכ"ת שלא בעיון, וקושית השמ"ק קמה וגם נצבה ותירוצו הוא הנכון דר"ת ס"ל דבעולת עצמו אינה אסורה מן התורה וכן היא כוונת התוס' בכתובות (ל' א') ד"ה בעולה שכתבו ור"ת לא פירש כן כמבואר בדו"ח של הגרע"א ז"ל בשם בנו הגאון רש"א ז"ל, ולא ראה שכבר קדמו בזה השמ"ק שהביא השעה"מ

ב) מיהו יש לי לגמגם בתירוצם דנהי דבעולת עצמו אינו מן התורה לדעת ר"ת מ"מ מדרבנן מיהא אסור וא"כ הוי ל"ת ועשה מדבריהם כיון דמדרבנן איכא איסור עשה ואין עשה ול"ת דדבריהם נדחה מפני עשה כמו שכתב הר"ן בר"ה פ"ד

עוד צל"ע לר"ת דא"כ מאי מיבעי' ליה דנפ"מ לכה"ג אם יוכל לקדש בביאה ומאי נפ"מ כיון שעיקר האיסור מבעולת עצמו הוא מדרבנן, ולענין איסור דרבנן בלא"ה ליכא נפ"מ דהא גם אי תחלת ביאה קונה ג"כ אסור מדרבנן משום דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה וא"כ בלא"ה איכא איסור דרבנן ומאי נפ"מ לכה"ג בזה

ג) והנראה לתרץ דעת ר"ת ז"ל ולבאר דבריו ע"פ אשר נבאר עוד דעת רש"י ז"ל בכתובות (ל' א') ד"ה בעולה לכה"ג דמיירי בבעולה שלא כדרכה דאי כדרכה הא ליכא קנס והתוס' שם ד"ה איכא בינייהו הביאו בשם ר"ח דמפרש דלא מיירי בבעולה מאחר אלא בכה"ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבה ראוי' לקיימה אע"ג דאמר בפ' הבע"י דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ"מ כיון דלכתחלה לא ישא לא חשובה ראוי' לקיימה דהאי לא ישא הוא מן התורה אע"ג דאם נשא נשוי ה"נ אמר בבוגרת ומוכ"ע אם נשא נשוי אע"ג דהוי מן התורה ועוד דקאמר התם מתיב רבא ולו תהי' לאשה באשה הראוי' לו פרט לאלמנה לכה"ג היכי דמי אילימא בכדרכה תיפוק ליה דהוי לה בעולה משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה, ור"ת עצמו לא פירש כן עכ"ל התוס'

ד) וליישב קושית התוס' מהא דיבמות שהוכיחו דבעולת עצמו הוי מן התורה מדפריך תיפוק ליה דהו"ל בעולה נקדים תחלה ע"פ מה שיש להעמיק חקר בדבר זה שאמרה תורה בכה"ג דבתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אם עיקר הרצון בזה הי' משום הבעילה מחמת שנבעלה לאחד נפגמה בביאתו ואינה ראוי' עוד לכהן גדול או החסרון הוא משום שגזירת התורה היא שכה"ג ישא אשה שבתוליה קיימין וע"כ הבעולה שאין לה בתולים אסורה להנשא לכה"ג, וכאשר נעיין בזה נמצא ששתים הנה קוראותיה השוד והשבר: השוד, שנשדדה ונטל הודה וכבודה של האשה ע"י פגימת הביאה, וגם השבר שנשתברו בתוליה, וכל אחת משתי אלה דיה היא לאסור את האשה הזאת לכה"ג

ה) הנה מהא דקימ"ל דבוגרת ומוכ"ע אסורה לכה"ג מן התורה מתבאר מזה שקפדה תורה גם על זה שיהיו בתוליה קיימין דהא בוגרת ומוכ"ע לא נבעלו כלל ואעפ"כ אסרה תורה הרי לנו אות ומופת שהקפידה על שלימות הבתולים וכל בתולה שנשתברו בתוליה אינה ראוי' לכה"ג

אולם גם מצד אחר נראה שהבעילה לבד גם בלא חסרון הבתולים ג"כ עושה אותה פגומה לכה"ג, ודבר זה מתברר מהא דאמרינן ביבמות שם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה הרי אף דליכא כאן חסרון הבתולים דהא בתוליה קיימין מ"מ אסורה לכה"ג מצד שנבעלה לאחד וע"כ אף שנבעלה שלא כדרכה הבעילה פוגמת אותה לכה"ג שחסרון הבעילה הוא בין כדרכה בין שלא כדרכה דמשכבי אשה כתיב ומצד עצם פגימת הביאה אין נפ"מ בין כדרכה לשלכ"ד