מרחשת חלק ב שפ

האבני מלואים בסי' מ"ד דלא כהפנ"י, *), וא"כ אם אשה זו שקדשה מעכשיו ולאחר ל' היו בה כרת לא היו קדושין תופסין בה דסו"ס היא חיי"כ ואין קדושין תופסין בהם א"ו מוכח מזה שכל שאינה אשת איש גמורה אין בה כרת וע"כ שפיר קאמר רי"ו קדושי כולם תופסין בהם שכ"ז שלא נגמרו הקדושין אינה בת כריתות וקדושין תופסין בה

ד) ונראה שלמדים אנו דבר זה מהא דאמרינן בקדושין (י"ט א') אשת איש פרט לאשת קטן ומוקמינן דביבם בן ט' שנים עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה והוי ס"ד הבא עליה מתחייב משום אשת איש קמ"ל ולדעת רש"י קטן קונה מדאורייתא ביבמה מ"מ כיון שלא קנה אותה קנין גמור כמו גדול אין חייבין עליה משום אשת איש, ומזה ילפינן ג"כ לכל קדושין שלא נגמרו עדיין שאין חייבין עליה משום אשת איש וע"כ לא הוי בת כרת וקדושין תופסין בה והארכתי בזה במקום אחר, ואכ"מ

ה) ועוד אני אומר דלפי ההו"א דתרווייהו בעי כסף וביאה ע"כ גם קדושי כסף לחוד עושים פעולתם במקצת ותפסי קצת, דהא ביבמות (ק"ד ב') אמרינן דלרבי שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה וע"כ בכבשי עצרת אם שחט לשמן וזרק שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש וכמו כן בחליצה ברקקה ולא חלצה הרקיקה עושה פעולתה לפסול על האחין יעו"ש ולפ"ז הכ"נ בקדושין דתרווייהו בעי כסף וביאה א"כ הו"ל שני דברים המתירים ליעשות אשת איש על פיהם ומעלין זה בלא זה לעשות כל אחד פעולתו במקצת והיינו שתהא אסורה לאחר אלא שאינן נגמרין להתחייב עליה משום א"א עד שיבעול ומרא דשמעתא דלמד מוכי יקח איש אשה ובעלה שהאשה נקנית בבעילה הוא רבי ולדידיה שפיר דחי דהו"א עד דמקדש והדר בעיל והוי מקודשת במקצת ע"י הכסף לחוד וממילא הוי זקוקה ועומדת ושפיר היתה נקנית בהעראה כמו יבמה, ותירוץ השעה"מ מכוון ועולה יפה לענ"ד

ו) עוד זאת נוכל לומר שכוונת הגמ' דעד דמקדש והדר בעיל הוא רק בדרך תנאי דודאי קדושי כסף לחוד מהני אבל מ"מ לא יחולו רק אם הדר בעיל שאז הם תלים למפרע וכמו במקדש מעכשיו ולאחר שלשים אליבא דרב דתנאה הוי אבל כל שלא בעל עדיין אין קדושי כסף חלין, ולפ"ז ל"ק מידי מקרא דבתולה בעמיו יקח אשה אף שצריך לבעול מ"מ אם יבעול הא חיילי קדושי כסף למפרע וכשבא עליה נמצא למפרע בא על אשתו ולא על בעולה בעלמא כיון שתלו קדושיה, וכיון שקדושי כסף חלין למפרע סגי בהעראה לחודה שיעשה אח"כ משום דהוי כמו העראה אחר קדושין דסגי לשיטת ר"נ גאון ז"ל, ולק"מ מכה"ג מקרא דבתולה בעמיו וכו' אבל מנערה המאורסה פריך שפיר דהא מוכח מקרא שעונשין אותה בסקילה אף אם לא בא עליה הבעל אחר שנבעלה להנואף כדכתיב כי תהי' נערה בתולה מאורשה וכו' ושכב עמה והוצאתם את שניהם וכו' אף אם לא בא עליה הבעל אח"כ, דהא הבעל אסור לבא עליה אח"כ דכיון שיחולו קדושיה למפרע א"כ נמצא שהוי סוטה ואסורה ליה

ז) ובזה ניחא קושית המקנה שהקשה ע"מ דמשני שקדשה בשטר דהא מ"מ קשיא דבמוציא שם רע ג"כ כתוב סקילה אף דכתיב שם כי יקח איש אשה וסתם קיחה היא בכסף ולא בשטר כדילפינן משדה עפרון אלמא דאיכא סקילה גם בקדושי כסף לחוד, אולם לפי האמור יש לומר דבמוציא ש"ר ס"ל לרי"ו בכתובות (מ"ו ב') כראב"י שאינו חייב עד שיבעול כדרכה יעו"ש וכיון שהבעל בא עליה א"כ חיילי קדושי כסף למפרע ושפיר חייבין עליה סקילה, ואף שבשעה שזינתה הוי התראת ספק שמא לא יבעול אותה הבעל אח"כ, מ"מ רי"ו דהוא מרא דשמעתא כאן ס"ל התראת ספק שמה התראה וא"כ שפיר חייבת סקילה למפרע אחר שבא עליה הבעל

ועוד בה שלישיה ליישב קושית המל"מ על שיטת הר"ן גאון ז"ל דבירושלמי פ' הבע"י ה"א איתא איזו הערייה ר"י בשם רב שמואל עד שתהא אצבע נראית בין השפיות רי"ו אמר עד שתכנס העטרה רבב"ח בשם ריו"ח נכנסה העטרה זו גמר ביאה מה אנן קיימין אם בשאר עריות עשה בהם המערה כגומר אם בשפחה חרופה עד שיפלוט אלא כן אנן קיימין באלמנה לכה"ג ואמר ר' בא בר ממל הערה בה חייב משום ביאה (כצ"ל וכן הגיה הק"ע) נכנסה העטרה חייב משום חללה (כצ"ל) גמר את הביאה חייב *) ונראה שדבר זה שנחלקו הפנ"י והא"מ בסי' מ"ד הנ"ל בהא שאין קדושין תופסין באשת איש שלדעת הפנ"י אינן תופסין משום שכבר קנוי' היא להראשון וע"כ אין מקום לחול עוד קדושי השני והא"מ כתב הטעם משום דהוי חייבי כריתות הוא ג"כ מחלוקת בירושלמי פ' האומר ה"א דאיתא התם רי"ו אמר אפי' קדושי מאה תופסין בה א"ר אלעזר לכן צריכה אפי' קדשה השני קדושין גמורין ר"י בן טבלי בעי קומי ר"א מה נפשך מה שקנה בה הראשון קנה והשאר השני בא וגומר א"ל וכי יש נפשך בעריות מה כדון כל אשה שאינה קנוי' לאדם אחד אפי' קדושי מאה תופסין בה ע"כ, ולא נתברר באיזו סברא נחלקו ר"י בן טבלי ור"א וגם כוונת הדברים וכי יש נפשך בעריות'' אין לה כל מובן, אולם לפי הנ"ל מתבאר היטב והיינו דר"י בן טבלי ס"ל שהטעם שאין קדושין תופסין בא"א הוא משום שכבר קנוי' לחבירו ובשקדש ושייר מה שקדושי כולם תופסין בה הוא משום שכל אחד קדש בה רק מקצת וכ"א שייר לחבירו מקום פנוי לחול עוד קדושין אחריו וממילא לפ"ז אם השני בא וקדשה קדושין גמורין א"כ אין עוד מקום פנוי לחול עוד קדושי שלישי שממה נפשך מה שקנה הראשון קנה והשאר בא השני וגמר בה ונמצא שבין שניהם היא קנוי' כולה ואין מקום פנוי בה לשלישי, וע"ז א"ר אלעזר וכי יש נפשך בעריות שהטעם שאין קדושין תופסין בא"א הוא משום ערוה ולא משום קנין הראשון וא"כ לא שייך ממה נפשך בעריות שכיון שאינה נעשית ערוה ע"י מקצת קנין לאדם אחד (שאם היתה נעשית ערוה ע"י מקצת קנין לאדם אחד לא היו תופסין בה קדושי שני שאין קדושין תופסין בחיי"כ), וכל שאין לאדם אחד קנין גמור בה לא נעשית ערוה וחייבי כריתות וא"כ אפי' קדושי מאה תופסין בה ואפי' בא השני וגמר כיון דמ"מ אינה קנוי' לאדם אחד ולא הוי בה קנין גמור לאדם אחד לא הוי חיי"כ וקדושין תופסין בה אפי' מאה, וז"ב בביאור לשון הירושלמי: ומה שהשיג הא"מ על הפנ"י מסוגיא דקדושין (ס"ז ב') דצריך קרא שאין קדושין תופסין באשת איש ולהפנ"י א"צ קרא דבלא"ה אי אפשר שיתפסו קדושי אחר כיון שכבר קנוי' לראשון, נראה ליישב עפ"י מה שכ' התוס' בגיטין (מ"ב א') דהא אמרינן כל שאינו בזא"ז גם בבת אחת אינו אין זה נאמר אלא במקום שהראשון מונע את השני מלחול כמו בשתי אחיות שמונעים קדושי הראשונה מלחול קדושי שני' אבל במקום דלא קני שני בזא"ז לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום שכבר נסתלק הנותן ואין לו בו כלום בזה בבת אחת שפיר חייל יעו"ש, ולפ"ז נפקא מינה שאם עשו שנים שליח לקדש אשה אחת בבת אחת שאם לא היו תופסין קדושין באשת איש אלא מצד שהיא קנוי' כבר לראשון ואין להאשה שהקנתה עצמה כלום אז הי' הדין שאם קדשוה שנים בבת אחת שפיר חיילי קדושי שניהם וע"כ צריך קרא דבאשת איש אינן תופסין קדושין מצד עצמה משום דהוי חייבי כריתות וקדושי ראשון מונעים מלחול לקדושי שני מצד שהיא חיי"כ וע"כ כשקדשו שנים בב"א לא חיילו קדושי שניהם משום דכל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו וכמו בשתי אחיות וכדומה: