מרחשת חלק ב שעח

מ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' תרומות מבואר שאינו כן שהרי כתב שם וז"ל יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר ביאתו אע"פ שקנאה כמו שבארנו בה' יבום אינו מאכיל בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה וברצון בד"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנשואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו עכ"ל, הרי מפורש שאם גמר ביאתו קנה אותה לכל אפי' באלמנה מן הארוסין וא"צ חופה כלל, וזה שלא כמו שכתבנו

אמנם אני אומר דבר אמת יקום לעולם והדברים שכתבנו שנכונים מצד עצמם יש להם קיום וגם דברי הרמב"ם יבאו על מקומם בשלום והוא, דודאי זה נכון וקיים דכיון דהעראה באלמנה מן הארוסין אינה עושה אותה אלא ארוסה שוב פרחה ממנה זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין וצריכה חופה מיהו אעפ"כ הגמר ביאה עושה אח"כ אותה נשואה לכל דבר והוא ע"פ מש"כ התוס' בפ"ק דקדושין (י' א') בשם רבינו נסים גאון דהא דאמרינן אשה נקנית בהעראה לבעלה אף דקימ"ל כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא לענין זה לעשותה כנשואה אחרי קדושי כסף ושטר שהעראה שאחר קדושין עושה אותה כנשואה וכן היא דעת הרי"ף ז"ל וכן ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל פ"י מה"א ה"א, ולפ"ז נוכל לומר דודאי ההעראה ביבמה אינה עושה אותה אלא ארוסה ואעפ"כ אם גומר אח"כ ביאתו הרי הגמר ביאה עושה אותה נשואה דלא גרע גמר ביאה ביבמה מהעראה באשה אחר קדושין וא"כ הכ"נ כיון דבתחלת ביאתו נעשית ארוסתו א"כ בסוף ביאה עושה אותה נשואה משום דלא גרע מהעראה אחר קדושין באשה בעלמא

יב) מעתה י"ל דהיינו טעמא דר"י בר אלעזר בירושלמי דקאמר אבל בגמר ביאה קנה לכל הדברים והיינו משום דנהי דבהעראה לבדה אינו קונה אותה לכל אלא הוי כארוסה מ"מ הגמר ביאה עושה אותה נשואה כמו ביאה באשה לאחר קדושין, וע"ז בא ר"מ לחלוק מהראי' ממשנתינו ולדחות אותה דשם מיירי שהכניסה לחופה וע"כ הוי כאשתו לכ"ד אבל בבית אביה דלא הוי חופה אפשר דלא קנה לכל ונחלקו ריב"א ור"מ בסברת ר"נ והרי"ף ז"ל

והשתא א"ש דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם גמר ביאתו וברצון קנה לכל והיינו לשיטתו שפסק בפ"י מה"א שביאה אחר קדושין עושה אותה נשואה וא"כ ממילא גם גמר ביאה ביבמה עושה אותה נשואה משום דבהעראה נעשית ארוסתו ובגמר ביאה הו"ל ביאה אחר קדושין וקנה אותה לכל דהוי נשואה

יג) ואדרבה בזה עוד יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה התוס' ביבמות (נ"ו א') נסתפקו במחלוקת רב ושמואל אם קאי על העראה או על ביאת שוגג והרמב"ם ז"ל בדבריו הנ"ל מפרש בין בביאת שוגג ובין בהעראה וזו תימא מנין לפרש כן דהא מהירושלמי שהביאו התוס' מבואר שמפרש מחלקותם בהעראה אבל בביאת שוגג לא נזכר כלל בירושלמי, אולם ממוצא דברינו נשכיל ונמצא שהעראה וביאת שוגג הוי הכל אחד וממקור וטעם אחד חצבו, וכיון שהעראה ביבמה מן הארוסין אינה קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ממילא גם ביאת שוגג גמורה אינה קונה אלא כהעראה, והוא דלפי מה שהעלינו הא דגמר ביאה קונה אותה לכל אף שכבר פרחה זיקת יבמין בתחלת ביאה וצריכה חופה, היינו משום שהגמר ביאה הוי כמו ביאה באשה דעלמא אחר קדושין דעושה אותה נשואה, לפ"ז אין זה אלא בשמתכוון לקנות בביאה שאחר קדושין שתהא כנשואה אבל בשאינו מתכוון לשם קנין אינו קונה ועדיין ארוסה כמו שכ' הר"ן בקדושין שם דהא דקונה אותה בהעראה אחר קדושין בשבא עליה לשם קנין שאז קונה אותה ואינו לוקה משום בא על ארוסתו בבית חמיו אבל בבא עליה שלא לשם קנין אז אינו קונה אותה ולוקה משום בא על ארוסתו בבית חמיו יעו"ש, והשתא בביאת שוגג אף אם גומר ביאתו היינו טעמא שאינו קונה אותה לכל משום דכיון שתיכף שהערה בה קנה אותה והו"ל ארוסתו ופרחה ממנה זיקת יבמין וא"כ הגמר ביאה לעשותה כנשואה צריך כוונה לשם קנין וכיון שהוי ביאת שוגג ובלא כוונה או באונס ממילא אין הגמר עושה כלום והוי עדיין ארוסה ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דביאת שוגג אינה אלא ארוסה ואינה אוכלת בתרומה, והדברים נחמדים בעז"ה

יד) וע"פ פרשת דברינו אלה נראה עוד ליישב קושית התוס' והראשונים ז"ל שהבאתי למעלה איך אמרינן שאם תחלת ביאה קונה מותר כה"ג לקדש בביאה והא כיון דביאה אירוסין עושה א"כ הוי בעולה בין אירוסין לנשואין

אולם ע"פ דברינו נראה ודאי דכל עיקר שאלת הגמ' אי ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה הוא רק אחר דמסקינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וסוף ביאה וע"כ איבעי' לן אם הביאה הזו עושה שתי פעולות פעולת הקדושין וגם פעולת החופה להיותה כנשואה דאפשר שאין הביאה עושה שתי פעולות ביחד אבל אם נאמר דתחלת ביאה קונה אין מקום עוד להסתפק אם ביאה אירוסין עושה או נשואין שאף אם ביאה אירוסין עושה מ"מ כיון דבתחלת ביאה קנה אותה ונעשית ארוסתו א"כ סוף ביאתו קונה אותה להיות נשואה משום דהוי כמו העראה אחר קדושי שטר כסף או ביאה שקונה אותה להיות כנשואה וכשיטת הר"נ גאון הרי"ף והרמב"ם ז"ל, וע"כ באמת מדוייק בזה מה שהעמיד הש"ס הבעיא דביאה נשואין עושה וכו' אחר האיבעיא דתחלת ביאה או סוף ביאה, והיינו שאין מקום לבעיית הגמ' שביאה אירוסין עושה רק אחר שמסקינן דסוף ביאה קונה שאז יש להסתפק אם הביאה עושה שתי פעולות הקדושין והנשואין וכמו שנת'

טו) מעתה מיושב שפיר קושית הראשונים ז"ל אם נאמר דתחלת ביאה קונה מ"מ אם אירוסין עושה הוי לה בעילה בין אירוסין לנשואין וע"פ האמור כיון אם תחלת ביאה קונה אותה להיות ארוסתו בסוף ביאה הוי נשואה א"כ לא הי' כל שהות בינתים להיות בעילה בין ארוסין לנשואין דתיכף אחר העראה הוא גומר ולא הי' מקום שהות ופנאי לחול איסור הבעילה באירוסין והר"ז כמו שתירץ הרמב"ן שמיירי שכנס אותה לחופה שודאי חופה קודם קדושין לא מהני כמו שהעלה השעה"מ וע"כ החופה קונה רק לאחר שהערה ומ"מ לא חשיבה בעילה בין ארוסין לנשואין משום שתיכף אחר העראה חלה החופה וא"כ הכ"נ שתיכף אחר העראה הוא גומר ולא הי' שהות בין ארוסין לנשואין ושפיר מותר כה"ג לקדש בביאה ויעוי' תוס' יבמות (ל"ג א') ד"ה כגון וכתובות (כ"ט ב') ד"ה ל"צ ואכ"מ להאריך בפרט זה והדברים נכונים לענ"ד

טז) מיהו אף לפמש"כ דגמר ביאה עושה נשואה ביבמה לא תקשה מזה למה שכתבתי לעיל בביאור דברי רש"י ז"ל דבאלמנה לכה"ג מן הארוסין אף אם גמר ביאתו לא קנה לכל משום שפרחה זיקת יבמין וצריכה חופה, והא לפ"ד הגמר ביאה עושה אותה נשואה זה אינו דאלמנה לכה"ג דהוי באיסורא לא מהני הגמר ביאה לעשותה נשואה לפ"מ שהקשה הר"ן בקדושין על דעת הר"נ גאון והרי"ף ז"ל דהא העראה בתר קדושין היכי דמי אי בחופה א"כ תיפוק ליה משום חופה ואי בלא חופה הא קימ"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו דלוקה וא"כ כיון דביאה דאיסורא היא איך קונה ועושה אותה נשואה הא אמרינן ביבמות מאמר דהיתירא קונה מאמר דאיסורא לא קני ותירץ דודאי בשבא עליה שלא לשם קנין אז באמת הוא אינו קונה אותה ולוקה אבל בשבא לשם קנין אז קונה ואינו לוקה דכל שבא עליה