מרחשת חלק ב שעה

בודאי שיהא האיסור גם על הסוטה וגם על הבועל אף ששניהם יודעים שטהורה היא ואם באו עדים אח"כ שטהורה היא ניתרת מכאן ולהבא אבל בשעת הספק היתה אסורה כודאי, וע"כ שפיר היא נעשית זונה אם בא עליה בעלה אז ולא מהני העדים אח"כ כיון שהבעל בא עליה באיסור סוטה וזה ברור לענ"ד, ומתורצת היטב קושית הגרע"א ז"ל

ובזה י"ל קושית התוס' לקמן (פ"ה ב') ד"ה ולרבי מתיא ב"ת שהש"ס מוקי לה במחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד מפני שמרגילתו הא נמי מרגילתו ומקשה ולרמב"ם דס"ל דעשתה זונה הא לא מרגילה ליה למה נפק"מ ופירש"י דניחא לה לשתות כדי שלא תפסול לכהונה, ועיי' תוס' שהקשו הא כיון שכבר גירשה לאו בת שתי' ויעו"ש מה שנדחקו בזה גם לרבנן, ולפי האמור י"ל דבמחזיר ספק סוטתו דלדידה אפשר שהיא יודעת שטהורה היא וסבורה שאולי עוד יבאו עדים ויעידו שלא נטמאה ולפ"ז לר"מ ב"ח שפיר לא מרגלה ליה שאם יבא עליה בעלה אז תהא אסורה לכהונה אף אם יבאו עדים ויעידו שטהורה היא, כיון שבא עליה בשעה שלא נתברר עוד הספק ע"י עדים ואסורה כודאי לבעלה א"כ עי"ז עשאה זונה ולא יועילו העדים אחר כן כמו שכ' ושפיר לא מרגילה ליה, וזה אולי כוונת רש"י דניחא לה לשתות ולאו דווקא לשתות אלא כוונתו שתהא לע"ע בספק שאפשר יהי' להתירה לכהונה ע"י עדים משא"כ לרבנן שאינה נעשית זונה ע"י בעילת הבעל, והבן כי לענ"ד הדברים נכונים מאד: ה. ביאור דברי רש"י ז"ל ביבמות (נ"א ב')

יבמות (נ"א ב') אר"ש לחכמים אם ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה אם ביאת ראשון אינה ביאה ביאת שני נמי אינה ביאה וכו' וכתב רש"י ז"ל שם הא דלא נפסלה על הראשין משום שזינתה דקימ"ל ביאתו ביאה ואם בא על אחת מכל העריות מתות על ידו אפ"ה לא מיתסרא אבעלה דקימ"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ויעו"ש בתוס' ד"ה אי שתמהו וכתבו שלא פירש רש"י ז"ל כן מעולם דבעד אחד ודאי אינה נאסרת בלא קינוי אבל בעדי טומאה היא נאסרת בלא קינוי, ומכח תמיהה זו החליטו שט"ס הוא בפירש"י ולא אמרה רש"י ז"ל מעולם

ולענ"ד נראה ליישב בהקדם מה שיש לעיין במה דקימ"ל צרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות הא הטומאה אינה אלא לבעלה שזינתה תחתיו אבל מאי שייכות הטומאה ליבם ואיך אסורה עליו משום טומאה שנתהוה עליה אצל הבעל, אמנם הדבר מתבאר היטב כיון שעיקר זיקת היבמה ליבם היא מכח נשואי אחיו ואי לאו נשואי אחיו לא היתה זקוקה כלל לו, נמצא שנשואי אתיו גרמו להיותה זקוקה לו והיא אשתו קצת וא"כ מה שנטמאה תחת הבעל הוי כאלו זינתה תחת היבם, שמה שזינתה אצל הבעל הוא זנות ג"כ אצל היבם, והוא מכת ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ, וע"כ הטומאה שנתהותה אצל הבעל מכש"כ דהוי אצל היבם והוא פשוט, ואף דקימ"ל שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה הרי אף שזינתה ממש אצל היבם מותרת אליו מכש"כ אם זינתה תחת הבעל, נראה לענ"ד דזו לא קשיא מידי והוא דאשת איש שזינתה אינה אסורה לבעלה אלא אם כן זינתה באיסור מיתה כדין אשת איש שהיא בחנק אבל אם זינתה באיסור לאו בעלמא (אם היתה אפשרות מציאות כזו) אינה נאסרת לבעלה אף אם זינתה תחתיו, וע"כ בסוטה שזינתה תחת בעלה היא אסורה ליבם משום שזינתה תחת היבם ג"כ באיסור אשת איש שהוא בחנק, משא"כ בשזינתה תחת היבם שאז אינה אסורה לעלמא אלא באיסור לאו בעלמא אינה נאסרת *) שאין האשה נאסרת על בעלה אא"כ זינתה תחתיו באיסור מיתה ולא באיסור לאו בעלמא וכמש"כ ר"ת בכתובות (ג' ב') בתוס' שם דמשו"ה בזינתה עם הנכרי אינה נאסרת משום שאין חייבין מיתה על ביאת מצרי יעו"ש ואף החולקים עליו לא נחלקו אלא משום דס"ל דאיכא מיתה גם בביאת מצרי ויעוי' בעה"מ ומלחמות סו"פ בן סורר ומורה, ואכ"מ

והשתא לפ"מ דאיתא בקדושין (י"ט א') דעת רש"י ז"ל דקטן בן תשע שנים קונה יבמתו מן התורה אלא אעפ"כ מיעטה תורה ממיתה מקרא דאשת איש פרט לקטן שאין חייבין מיתה על אשת קטן אפי' במקום שקנוי' לו מן התורה כמו ביבם, וא"כ לפ"ד אם זינתה תחת הקטן שפיר אינה נאסרת משום סוטה כיון שלא זינתה באיסור מיתה אינה נאסרת וע"כ אין ביאת השני אוסרת על הראשון משום סוטה, וזו היא באמת דעת רש"י ז"ל

ומה שהוצרך רש"י ז"ל לומר משום שאין האשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה הוא משום דהיכי דהוי ע"י קינוי וסתירה נאסרת אפי' אם לא זינתה באיסור מיתה והוא משום דלקמן (נ"ה ב') אמרינן שכבת זרע פרט לכשקינא לה דרך איברים, ופריך פריצותא קאסר רחמנא ומשני איצטריך ס"ד אמינא בקפידא דבעל תלי רחמנא והא קא קפיד קמ"ל יעו"ש, הרי שבמקום דהוי קינוי היתה נאסרת אפי' אם לא היתה באיסור מיתה שהרי דרך איברים אין עליה איסור מיתה, ואפי' לדעת הרמב"ם פכ"א מהא"ב שאסור מן התורה אינו אלא לאו גרידא מ"מ כיון שהבעל קפיד היתה נאסרת גם ע"י זה, הרי שע"י קינוי א"צ שתהא זנות של איסור מיתה, וע"כ ביבמה שהיא אשת קטן אף דליכא איסור מיתה מ"מ היתה נאסרת ע"י קינוי כיון דקא קפיד, ודווקא דרך איברים נתמעט משום שאינו שכבת זר אבל בביאת שכבת זרע היתה נאסרת אף אם ליכא בביאתה איסור מיתה לזה כתב רש"י ז"ל דכאן ליכא קינוי, (וגם אם קינא לה נראה ג"כ דלאו קינוי הוי כיון שהבעל קטן הוא אינו בן דעת לקנא אשתו, ודווקא ב"ד מקנין למי שנתחרש או נשתטה אבל קינויו של חרש ושוטה עצמו אינו כלום) וע"כ אינה נאסרת משום זנות רק ע"י ביאה של איסור מיתה ובאשת קטן דליכא מיתה אינה נאסרת, וזהו שכ' רש"י ז"ל שאינה נאסרת אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה והיינו שע"י קינוי היתה נאסרת גם אשת קטן, והבן כי לענ"ד הוא נכון לדעת רש"י ז"ל ומיושב היטב קושית התוס'

ויעוי' עוד לקמן (צ"ה א') אלא יבמה לאחין עבד בה מאמר ותוס' שם ד"ה עבד בה מאמר שהוא לב"ש דמאמר דאורייתא, ומוהרש"א שם הקשה דאכתי קשה מה ליבמה שכן נטמא הגוף, ולפמש"כ א"ש שאפי' אם מאמר קונה מדאורייתא מ"מ אינו גומר ואינו חייב עליה מיתה (יעוי' לעיל כ"ט ב') וע"כ לא נאסרה מטעם סוטה אלא משום מאמר אחר מאמר, יעוש"ה ותמצא כי הדברים נכונים: סימן יט בסוגיא דיבמות (כ' ע"א וע"ב) א. א) הנה רש"י ז"ל על הא דאיתא שם ביאת כה"ג באלמנה *) ודווקא לר"ע שחמיר ליה חייבי לאוין ועושה חיי"ל כערוה שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה יעוי' סוטה: