מרחשת חלק ב שעג

צרתה א"כ לא הי' יכול לתנויי במתניתין משום שאינה בצרת צרה משום שצרתה ג"כ אסורה להתיבם וכמו דמשני לעיל (ג' ב') לרב דמשו"ה לא תני סוטה משום שאינה בצרת צרה, וע"כ בדווקא נקט ואנס דליכא משום סוטה ושפיר משכחת לה צרתה וצרת צרה, וכן נראה לכאורה מלשון הראב"ד שהביא הרא"ש ז"ל לקמן שם וז"ל: סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה וכו' וכו' השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה, עכ"ל, מדכתב שצריכה חליצה או היא או צרתה וכ' וצרתה כמוה מוכח שצרתה דווקא חולצת ולא מתיבמת, והיינו ע"כ דס"ל להראב"ד ז"ל שאלים ק"ו דבמותר לה לדחות צרתה וס"ל ג"כ שאף במחזיר גרושתו צרתה חולצת ולא מתיבמת ולא כמסקנת הרא"ש והפוסקים בשו"ע אה"ע סי' קע"ד ס"ב

אבל באמת אי אפשר לומר שרב אשי כאן שמקשה יעקב אנס כלתו ס"ל דאלים ק"ו לדחות צרה, שא"כ קשה בלא"ה מאי מקשה ליתני יעקב אנס כלתו כיון דלר"י אסור באנוסת אביו א"כ מכיון שבא יעקב על כלתו נאסרה על ראובן בנו משום אנוסת אביו וממילא אמרינן כה"ג ק"ו אם במותר לה אסור באסור לה לא כש"כ, וכשמת ראובן אסורה על כל האחים משום אנוסת אביהם וממילא צרתה אסורה כמוה מכח ק"ו דבמותר לה וכו' וא"כ אכתי לא משכחת לה צרת צרה, ובשלמא הא לא קשיא כיון שנאסרה על כל האחים משום אנוסת אביהם והו"ל חיי"ל וקימ"ל חיי"ל חולצת ולא מתיבמת וא"כ צרתה ג"כ כמותה, ז"א שבמפורש איתא ברי"ף תוספתא שצרת שני' וכן חייבי לאוין חולצות או מתיבמות וכמו שהובא להלכה בשו"ע אה"ע סי' קע"ד הנ"ל, וא"כ שפיר משכחת לה צרת צרה, אבל אם נאמר שאלים ק"ו לדחות צרה הכ"נ מלבד שהיא חייבי לאוין על האחים אסורה ג"כ מכח ק"ו שכיון שבא עליה יעקב אביו נאסרה על ראובן המת משום אנוסת אביו, וא"כ הוי ק"ו אם במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ וכמו בסוטה יעוי' סוטה ז' דכה"ג אמרינן ק"ו משום שנעשה פסול בגופה ויעוי' תוס' לקמן (פ"ד ב') ד"ה שייר ואם נאמר דרב אשי דמקשה כאן ס"ל שאלים ק"ו לדמות צרה א"כ לא הוי התחלה לקושיתו כמו שנת', א"ו דס"ל דלא אלים ק"ו לדחות צרה וצרתה מתיבמת והדר קשה למה נקט שאנס כלתו א"ו שברצון היתה באמת פטורה מן החליצה והייבום, וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו כרב

מיהא מסתפקנא באנוסת אביו אליבא דר"י אם נאסרת על הבן אפי' בשהיתה נשואה לו ובא עליה אביו באונס שאפשר שאנוסת אביו אינה נאסרת על הבן אלא אם בא עליה אביו קודם שנשאה הבן אבל אם אנסה אביו אחר שכבר היתה אשת בנו לא אסרה תורה על בנו משום דלאו כל כמיניה לאסרה על בנו, מיהו בפשוטו נראה שאין לחלק דמ"מ כנף שראה אביו הוא וכל שראה אביו קאי עלה בלאו דלא יגלה, ויעוי' תוס' לקמן (כ"ו א') ד"ה א"ה שכתבו דלא מצי לשנויי דנקט בנו לרבותא דר"י שאוסר אנוסת אביו וכו' משמע לכאורה דר"י אוסר אנוסת אביו אף לאחר שנשאה הבן, מיהו יש לדחות שאפשר שכוונתם הוא היינו משום שבא עליה קודם שנשאה ונאסרה על הבן עולמית, וצ"ע: ג. ישוב וביאור דברי התוס' והרא"ש בדין הנ"ל. והנה התוס' והרא"ש דחו ראיית הראב"ד מגמ' דסוטה (ו' ב') דפריך ותתיבם יבומי אלמא דלא אמרינן דסוטה הוי כערוה, וכתבו התוס' והרא"ש לתרץ משום דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות אינו אלא בודאי סוטה דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב בעריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשוב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתיבם יבומי וכו' יעו"ש ברא"ש, ועדיין התירוץ הזה סתום וחתום דמ"מ כיון דבסוטה ודאי הוי לאו דלא יוכל וכו' וחשובה ערוה א"כ בספק סוטה ליהוי ספק לאו ואמאי לא חשובה אפי' ספק ערוה כמו כל הספיקות

והנראה להסביר כוונת התוס' והרא"ש והוא עפ"י מה שיש לנו לשית לב להבין מפני מה אסרה תורה ספק סוטה נהי דמשום הקינוי והסתירה הוי רגלים לדבר והורעה חזקת כשרות שלה ונעשה ספק מ"מ הא קימ"ל בכל ספק איסור עד אחד נאמן ובחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן לומר ששומן הוא, ובעלים עוד יותר נאמנים מעד אחד דעלמא כמו שכ' הרא"ש פ' הניזקין, וגם עיקר נאמנות העד אחד באיסורין ילפינן מנדה מקרא דוספרה לה לעצמה, א"כ סוטה אף שספק היא מ"מ תהא נאמנת לומר שטהורה היא ולא נטמאה וכמו שכ' הרא"ש בפ"ק דכתובות בשם רבינו יונה שגם בחד ספק נאמנת לומר שנאנסה יעו"ש, ואין לומר משום שסוטה הוי דבר שבערוה וכשם שאין עד אחד נאמן לאסור כך אין ע"א נאמן להתיר כיון שדבר שבערוה היא, זה אינו דמבואר בהדיא בהשו' מיימוני שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא שאומר שלא הי' כאן דבר שבערוה כלל ומשום זה כתב השב שמעתתא (ש"ו פכ"ג) שעד אחד נאמן להתיר ולאמר שלא נטמאה יעו"ש וא"כ קשה מ"ש הסוטה עצמה מאחר הא בעלים נאמנים ג"כ כמו עד דעלמא

אמנם ניחא לי משום שאני סוטה שגזירת הכתוב הוא לעשות את אמירתה כלא כלום והברי שלה שאומרת שלא נטמאה כספק, וזה מתבאר עוד ממש"כ התוס' בסוטה (כ"ה ב') שהקשו לר"ה ור"י דס"ל ברי ושמא ברי עדיף א"כ אמאי אינה נאמנת לגבות כתובתה במתו בעליהן עד שלא שתו, ותירצו דמאחר שהתורה עשתה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי יעו"ש, הרי מבואר שזה גופא גזרה תורה שלא תהא אמירתה וטענתה כלום, והר"ז כמו שהיא בעצמה היתה אומרת אני יודעת, וע"כ אין כאן עדות ונאמנות כלל והר"ז ספק גמור

ובזה תתיישב מה שראיתי בתשו' רע"א ז"ל החדשות סי' שהקשה למ"ד הבעל שמחל על קינויו אחר קינוי וסתירה שקינויו מחול ומותרת לבעלה הא מ"מ מכח רגלים לדבר נעשית ספק סוטה וספק איסור סוטה להיכן הלך ואמאי מותרת לבעלה ע"י מחילתו

אולם עפ"י האמור שאף שספק סוטה היא מ"מ היתה צריכה להיות מותרת מצד נאמנותה כיון שאומרת שטהורה היא אלא שהתורה גזרה בספק סוטה לאסרה ולעשות אמירתה ודאי כשמא, א"כ אין זה אלא כשאנו דנין בה דיני סוטה האמורין בפרשה אבל במחל לה על קינויו שבזה הלכו לה דיני סוטה האמורין בפרשה וחזר הדין ככל ספק שבתורה וכיון שהיא אומרת שלא נטמאה הרי היא נאמנת ככל ספק איסור תורה שבעלים נאמנין לומר שאיסור או היתר הוא שכל שפקעה ממנה גזירת הכתוב ודיני סוטה שוב הדרינן לכללא ועיקר שבתורה שעד אחד נאמן באיסורין, כנ"ל

והשתא אומר אני דהיינו טעמא שכתב הרא"ש שלא חשובה אפי' ספק ערוה והיינו משום דנהי שנפל ספק בדבר אם זינתה או לא מ"מ כיון שהיא אומרת שלא זינתה הרי היא נאמנת כמו בכל איסורין שבתורה וע"כ אין כאן ספק לאו דלא יוכל כלל שעל הספק הזה יש לן עדותה שאומרת שלא נטמאה ומוציאה מכלל ספק, וע"כ אין לך בה אלא חידוש שחדשה תורה וגזרה שלא להאמינה ועשתה לספק א"כ אין לך אלא מה שכתוב בה היינו עשה דנטמאה לבדו שהתורה הטילה בפרשה האמורה בסוטה איסור עשה דונטמאה