מרחשת חלק ב שעב

תחלת דינו שסוטה עצמה פטורה משום דטומאה כתיב בה כעריות וממילא היינו שומעים מדבריו כיון שסוטה פטורה ממילא גם צרתה הוי צרת ערוה, נראה שעיקר חדושו של רב הוא במה שפוטר הצרה אבל בפטור הסוטה עצמה אין כל כך חדוש, והנה יש לנו ליתן לב להבין באמת דהכל טעמא מאי שהרי עיקר החידוש הוא במה שהיא עצמה פטורה אבל במה שפוטרת צרתה אין בזה כל חידוש שזו רק תולדה מחוייבת יוצאת מדין סוטה עצמה כיון שהיא הויא ערוה ממילא צרתה כמותה וא"כ הי"ל לומר סוטה פטורה, ויעוי' בחי' הרשב"א ז"ל שגם הוא ז"ל הרגיש בזה

והנה מקודם נפרש טעם הדבר דחשבינן לסוטה ערוה משום שטומאה כתיב בה כעריות הלא הטומאה אינה אמורה אלא אצל הבעל וא"כ הוי ערוה על הבעל אבל מה שייכות טומאה זו לגבי יבם שתחשב לגביה ערוה, וע"כ לומר דהיינו טעמא שחשובה ערוה אצל היבם הוא מכח ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ והכ"נ אם אצל הבעל אמרה תורה דהוי טומאה וערוה מכש"כ באסור לה אצל היבם דודאי הוי ערוה, וע"כ כיון דמכח ק"ו זה תהוי ערוה אצל היבם ממילא תהי' פטורה מן החליצה והיבום, וכמו דאמרינן ק"ו זה במחזיר גרושתו (בסמוך ע"ב) וכן בסוטה (ו' ב') יעו"ש

והשתא אחרי שכל עיקר מה דפטרינן לה מן החליצה והייבום הוא משום שחשובה ערוה אצל הבעל וע"כ מכח ק"ו היא ערוה ג"כ אצל היבם א"כ מה"ט גופיה היא הנותנת שתהא צרתה זקוקה לייבום, והיינו כיון שהסוטה הוי ערוה אצל הבעל לא חשובה עוד בית אחיו מחמת שערוה היא אצלו משעה שזינתה ופקעה קנין אישותו בעוד הבעל חי, ואף שקדושיו תופסין בה כדאיתא לקמן (מ"ט ב') מ"מ משעה שזינתה אינה חשובה עוד ביתו משום שערוה לא חשובה בית כלל והרי זה כמו שנתגרשה ממנו בחייו, והרי שנינו במשנתינו וכולם שנתגרשו צרותיהן מותרות והכ"נ חשובה כאלו נתגרשה בחיי אחיו מכיון שזינתה דלא קרינן בה בית אחיו לענין יבום אף שקדושיו תופסין בה עדיין, וממילא צרתה מותרת

ולפ"ז הרי דבר גדול השמיענו רב במה שאמר צרת סוטה אסורה שאף שהסוטה חשובה ערוה מ"מ כיון שעדיין קדושין תופסין בה קרינן בה ביתו והיא פוטרת אח צרתה ג"כ מן החליצה והייבום, והיינו דקאמר צרת סוטה אסורה שעיקר החידוש הוא בצרתה אף שהסוטה חשובה ערוה מ"מ צרתה חשובה צרה להיות ערוה כמותה לפטור מן החליצה והייבום

מעתה היינו שמקשה רב חסדא מהא דאמר ר"ש ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה דמשמע דרבנן פליגי עליה ס"ל שביאתה אינה פוטרת צרתה ומקשה במכוון מדברי ר"ש משום דבדבריו נזכר דין צרתה משא"כ בדברי רבנן לא נזכר כלל דין הצרה אלא שר"ש ס"ל דלא נאסרה כלל אצל היבם שלא קנסו חכמים לאסרה על היבם, אבל מדקאמר ר"ש שפוטרת צרתה דס"ל שלא אסרוה משום סוטה מכלל דרבנן ס"ל שאינה פוטרת צרתה, וע"ז הוא דמקשה רב חסדא דהכל טעמא מאי כיון דלרב דין הסוטה והצרה אחד הוא וזה תלוי בזה א"כ ממילא צריך לפטור הצרה ממנ"פ שאם היתה חשובה סוטה דאורייתא א"כ בלא"ה ממילא הצרה פטורה ואם משום שהיא רק סוטה דרבנן ע"כ חייבת בחליצה ממילא גם חליצתה תפטור צרתה כיון שדינן אחד וזיקת האחת תלוי' בחברתה, א"ו מדס"ל לרבנן שאין חליצתה פוטרת צרתה הוא ע"כ משום דמדרבנן חשובה ערוה וע"כ אין צרתה נפטרת בחליצתה של סוטה זו משום שהסוטה נחשבת כאלו נתגרשה בחיי הבעל ואינה פוטרת צרתה, וע"י משני כיון דמדרבנן הוא אינה תשובה ערוה כלל אלא דמ"מ כיון שאסורה מדרבנן לייבם אין חליצתה אלים לפטור צרתה משום דהוי כמו חליצה פסולה שאינה פוטרת, והבן, כנלענ"ד לפרש הסוגיא בדרך מרווח

ועיין מה שכתבתי למעלה בסימן י"ב מספרי זה לחלק דבנשאת עפ"י עד אחד מה שאסורה לחזור לראשון הוא משום לתא דאיסור סוטה משא"כ בנשאת עפ"י שנים עדים אין איסורה אלא משום שצריכה גט משני משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וע"כ אסורה לחזור לראשון שלא יאמרו החזיר זה גרושתו משנשאת ואין אסורה לראשון אלא משום לתא דמחזיר גרושתו משנשאת יעו"ש מה שיישבתי בזה קושית תוס' כאן הנ"ל

ועפ"י האמור שם יוצא לנו דין חדש שאף לפ"מ דקיימ"ל דל"ש נשאת ע"פ עד אחד ול"ש נשאת עפ"י שני עדים שתצא מזה ומזה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין כמבואר בשו"ע אה"ע סי' י"ז טנ"ו, מ"מ יש חילוק דין לענין צרתה דבנשאת עפ"י עד אחד שאיסורה לראשון הוא משום סוטה ממילא גם צרתה חולצת ולא מתיבמת משום שצרת סוטה אסורה כמותה, אבל בנשאת עפ"י שני עדים שהטעם שאסורה לראשון אינו אלא משום מחזיר גרושתו משנשאת א"כ צרתה מתיבמת דהא במחזיר גרושתו משנשאת צרתה מתיבמת כמבואר באה"ע סי' קע"ד ס"ב

מיהו כ"ז לשיטת רש"י ז"ל (כמבואר אתי שם בסימן י"ב הנ"ל) אבל מדברי התוס' (צ"ד ב') ד"ה ואע"ג בתירוץ הא"נ שכ' בדאיכא תרי על גיסו וכמ"ד דרבנן פליגי על ר"ש בניסת שלא ברשות וקניס אפי' בשני עדים ואמרינן שם דאשת גיסו אסורה אע"ג שא"צ גט יעו"ש בגמ' ובתוס' ד"ה אשת גיסו מוכח דס"ל דלרבנן הקנס הוא בשני עדים משום סוטה אפי' היכי דלא בעי' גט יעו"ש, ויעוי' ברש"י ד"ה וגיסו שמפרש לה בעד אחד והוא לשיטתו דבשני עדים ליכא קנסא ויעוי' במלחמות להרמב"ן ז"ל שג"כ עמד בזה, ויעוי' ספר אור שמח שנדפס מחדש פ"י מה' גירושין ה"ח מש"כ לחלק בזה ואכ"מ להאריך בזה: ב. במחלוקת הפוסקים ז"ל בדין צרת סוטה

והנה בדין צרת סוטה נחלקו הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ז"ל שהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כרב שצרת סוטה פטורה ופוטרת צרתה, אבל הראב"ד ז"ל נחלק עליהם ופסק שסוטה אינה פטורה מן החליצה, ויעוי' ברא"ש כאן מבוארים דבריו ז"ל באריכות

ולענ"ד נראה להביא ראי' לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל מהא דלעיל (י' א') יעקב אנס כלתו והוליד ממנה בן וכו' מדנקט אנס ולא אמר בא על כלתו משמע מזה דמשו"ה נקט אנס דאם הי' ברצון היתה נאסרה על ראובן משום סוטה וצרתה היתה צרת סוטה ובלא"ה פטורה, מזה מוכח כדעת הרי"ף והרמב"ם שצרת סוטה פטורה שלא כדעת הראב"ד ז"ל דס"ל שחולצת ולא מתיבמת, ואע"ג דרב אשי גופיה לקמן (י"א א') מקשה על רב ממתניתין דסוטה מ"מ ס"ל לדינא כרב שצרת סוטה פטורה שהרי הכא נקט דוקא אנס וכמו שכתבתי

ולכאורה אפשר לדחות משום שאף לדעת הראב"ד ז"ל שחולצת מ"מ שפיר נקט דוקא אנס משום דכיון דהא דסוטה חולצת ולא מתיבמת הוא משום ק"ו במותר לה אסור באסור לה לא כש"כ ומכח ק"ו זה היא חולצת ולא מתיבמת, ולקמן (י"א ב') איבעי לן אי אלים ק"ו לדחות צרתה שלא תהא מתיבמת כמותה, א"כ אם נאמר שאלים ק"ו לדחות צרתה מיבום הרי בדיוק נקט ואנס משום שאם בא עליה ברצון עכ"פ לא היתה מתיבמת לא היא ולא צרתה