מרחשת חלק ב שעא

עליה משום אשתו של חולץ משום דהוי גרושת אחיו כן גם החולץ חייב עליה משום גרושת אחיו כיון דעביד שליחותם וחשיב גם לגבי האחין ככנוסה א"כ הו"ל לרי"ו אליבא דר"ע אשת האחין וחשובה כנוסת כולם א"כ כולם חייבין עליה משום אשת אח, זה משום אשתו של זה וזה משום אשתו של זה, וכמו שהאחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ הכ"נ החולץ חייב עליה משום אשתו של אחין כיון דחשיבא גם לגבייהו ככנוסה לרי"ו אליבא דר"ע

ד) ואם כנים אנו בזה הלא תזרח לנו שמש צדקה ומרפא בכנפיה להצדיק את הצדיק דמעיקרא ולרפא את דברי הרמב"ם ז"ל בפה"מ פר"ג שכתב וז"ל: ואמרו אין אחר חליצה כלום יורה שלא יועיל המאמר בחלוצתו, ואמנם זהו דעת ר"ע דס"ל שאין קדושין תופסין בחלוצתו לפי כשנחלץ חזרה ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו, עכ"ל, וכבר התפלא רבינו הרשב"א ז"ל בחי' לפר"ג הנ"ל הפלא ופלא הלא לר"ע ג"כ אינו אלא חייבי לאוין, יעו"ש, אולם לפי דברינו דברי הרמב"ם ז"ל מאירים דלדעת ר"ע שחלוצה הוי ככנוסה א"כ גם החולץ עצמו מחוייב עליה כרת והוי עליו ערוה ממש משום דהוי אשתו של אחין, והשתא מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלר"ע הוי ערוה ממש של חייבי כריתות הוא ביבמה אחת ושני יבמין דבזה הו"ל לר"ע ערוה ממש משום דהוי לגבי החולץ אשתו של אחיו החי היבם הב' דחשובה גם לגביה ככנוסה, אבל ביבמה וביבם אחד בזה מודה הרמב"ם ז"ל דלר"ע אינה אלא חיי"ל גרידא וכמו שכתבנו בהערת מקור הלאו הזה אליבא דר"ע מקרא דלא יוכל לשלחה וכו' משום דלר"ע הוי ככנוסה והו"ל החליצה לגבה שלוח ממש משום דהויא אשתו מקודם

והשתא לא קשיא תו מה שהקשה הרשב"א כאן על הרמב"ם הא בהדיא אמרינן כאן זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל אלמא דלר"ע אינו אלא חייבי לאוין ולא ערוה של חייבי כריתות, דלפי האמור לא קשיא כלל דמאי דאמרינן דהוי חיי"ל הוא ביבם אחד דליכא משום כניסת אחין כיון שאין כאן אחין ולא הוי לר"ע להחולץ אלא חייבי לאוין גרידא מקרא דלא יוכל אבל בשני יבמין אז הוי חיי"כ משום אשתו של השני

ה) ועפ"ז תעלה ארוכה גם לקושיא השני' של הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ם אלו מהא דלקמן (מ"ה א') שהבאתי למעלה דמאן הכל מודים רבי דאמר אין הדברים אמורים אלא לר"ע ומוכיח מכאן דרבי ס"ל קדושין תופסין בחיי"ל דלא כר"ע ולדברי הרמב"ם ז"ל דלר"ע הוי חלוצה כערוה ממש של חייבי כריתות אין ראי' משם, וזהו דוגמת מה שהקשיתי למעלה ע"פ דברינו

ולכאורה אין הבנה לקושיתו, דנהי דלר"ע הוי חייבי כריתות ממש מ"מ הגמ' שפיר מייתי ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל שהרי אמר שאין הדברים הללו אמורים אלא אליבא דר"ע וליה לא ס"ל ומוכח דס"ל שיש מאמר אחר חליצה, א"כ אף אם נאמר שרבי פליג על הא דס"ל לר"ע דהוי חייבי כריתות מ"מ הא ממילא שמעת מינה מדברי רבי דקדושין תופסין בחיי"ל כיון דלרבנן דר"ע הוי עכ"פ חיי"ל א"כ אמאי ס"ל לרבי דמהני מאמר אחר חליצה ע"כ משום דס"ל דקדושין תופסין בחיי"ל ושפיר הוכיח רב יוסף, וצריך לומר שכוונת הרשב"א ז"ל להקשות על הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דס"ל בחיבורו דלדידן אין לאו כלל והוי הכל איסורא דרבנן, וע"ז הוא שהקשה דע"כ מהוכחת רב יוסף מוכח אחת משתי אלה או דלר"ע אינו אלא חייבי לאוין גרידא או אף אם נאמר מאיזה טעם שיהי' דלר"ע הוי חיי"כ עכ"פ מוכח דלדידן הוי ג"כ חיי"ל שאל"כ אין ראי' מרבי כלל דס"ל קדוש"ת בחיי"ל, זהו לענ"ד כוונת הרשב"א ז"ל בקושיתו על הרמב"ם ז"ל: ו) אולם עפ"י האמור שטעמו של דבר שכתב הרמב"ם דלר"ע הוי ערוה על החולץ משום דהוי ג"כ כנוסת אחיו, א"כ אין זה אלא לרי"ו דס"ל דשליחותייהו עביד אבל לר"ל דס"ל דלאו שליחותייהו קעביד שוב לא חשובה ג"כ כנוסת אחיו וממילא אינה ערוה על החולץ לר"ע אלא לאו גרידא מקרא דלא יוכל או מקרא דלא יבנה וכמו שנתבאר למעלה א"כ מתורצת קושית הרשב"א דהא מרא דשמעתא דמביא ראי' מרבי דאמר אין הדברים הללו אמורים אלא לר"ע שרבי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל הוא רב יוסף ורב יוסף לטעמו דס"ל לעיל (מ' ב') כריש לקיש דלאו שליחותייהו קעביד, וא"כ לדידיה גם לר"ע אינו אלא חייבי לאוין ולא כרת ושפיר מייתי ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל, אבל הרמב"ם ז"ל שפסק כרי"ו דשליחותייהו קעביד שפיר כתב דלר"ע הוי ערוה ממש משום דהוי גם כנוסת אחיו והוי גבי כל אחד אשתו של אחיו ואפי' לגבי החולץ

מיהו אף שהדברים נחמדים ונעימים ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ ובביאורם מ"מ האמת תורה דרכה שאין זה נכון לומר כן שתהא החלוצה חשובה לר"ע כאלו היתה כנוסת כל האחין דממנ"פ דאי דהאי לאו דהאי ואי דהאי לאו דהאי, ודוקא בצרה אמרינן לעיל (מ' ב') דאי אמרינן שליחותה קעביד חשוב כאלו חלץ גם להצרה הוא משום שהאיש ראוי לקחת לו שתי נשים וע"כ אמרינן שהחליצה עושה כאלו כנס בפועל לשתיהן, אבל לומר ג"כ שתהא כנוסה ע"י החליצה לשני אחין זו לא שמענו ולא מסתבר כן, כיון שאשה לבי תרי לא חזיא ומכש"כ אשת אחיו א"כ כיון שחשבינן לה לר"ע כאלו כנסה החולץ שוב אי אפשר לומר שתהא ג"כ כנוסת שאר האחין דממנ"פ לכולם אינה ראוי' ואם היא אשתו של זה אינה אשתו של זה וע"כ דברי הרמב"ם בפה"מ עדיין צריכין עיון, אבל מה שכתבתי ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל מש"פ בחיבורו שאין איסור חלוצה להחולץ ולשאר האחין אלא מדבריהם הם דברים נכונים לענ"ד, ומאי דאיתא בסוגיא (דדף י' ב') שם לדידי חייבי לאוין נינהו וכן למטה שם לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו דמשמע דגם לרי"ו בעצמו הוי חייבי לאוין אין זה אלא שטפא דלישנא מכיון דאסמכוהו רבנן אקרא דלא יבנה כיון שבנה שוב לא יבנה קרי ליה חייבי לאוין אבל עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן לרי"ו וכמו שנתבאר בס"ד בדברינו למעלה

סימן יח. א. ביאור סוגית הגמ' ביבמות (י"א) בדין צרת סוטה ויישוב לקושית התוס' שם

צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות מתיב רב חסדא ר"ש אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של הראשון פוטרת צרתה א"ל רב אמינא סוטה דאורייתא ואת אמרת סוטה דרבנן, ויעוי' תוס' ד"ה ר"ש מה שטרחו הרבה בביאור הקושיא של רב חסדא ועדיין אין הדברים מספיקים ואינם משביעים רצון

ולולא דבריהם ז"ל הייתי אומר שקושית רב חסדא סובבת הולכת על זה דס"ל לרב שסוטה פוטרת צרתה ג"כ אבל לא על עיקר הדין שהיא עצמה פטורה, ועל זה לא נחלק רב חסדא כלל, ואפרש דברי

הנה מלשון רב שאמר צרת סוטה אסורה ולא נקט תחלת