מרחשת חלק ב שע

את קודם שבא עליה, ורק התורה התירה אותה ליבמה, וע"כ כשכנס אחד מהם או שחלץ אחד מהם שוב חשוב כאלו האחרות לא נפלו כלל לייבום ולא הוזקקו כלל וכן שאר האחין הוי למפרע כאלו לא נפלה לפניהם כלל לייבום כיון שלא בא לידי ייבום וע"כ הוי אשת אח גבייהו, וגם החליצה עצמה היתה בכרת על החלוץ שכיון שלא ייבמה חשוב כאלו לא נזקקה כלל למפרע והוי קיימא באיסורא דא"א ורק דאחי קרא דלא יבנה ונתקו מכרת ללאו, אבל אחין וצרות באיסורייהו קיימי משום דע"י חליצתה של זו על יד אח זה חשוב כאלו לא נפלה לייבום לפני האחים האחרים וע"כ נשארו באיסור כרת, וכן איתא בירושלמי (פ"א ה"א) שכיון שלא בא לייבום לסוף שוב למפרע פקעה הזיקה וחשוב כאלו לא היתה זקוקה כלל, ואכ"מ להאריך בזה

ו) ובזה יתבארו היטב דברינו לעיל מה שכתבנו שהרמב"ם ז"ל דחה הדרשה דכיון שלא בנה שוב לא יבנה משום שהדרשה אינו אלא לר"ל משא"כ רי"ו לית ליה דרשה זו כלל, והיינו דדוקא לר"ל דס"ל דשאר האחין בכרת והיינו משום דס"ל דכיון שפקעה הזיקה ע"י חליצה שוב חשוב כאלו לא נזקקה כלל לייבום למפרע ולא הוי נפלה לייבום כלל וע"כ באיסורא דא"א קיימי, וגם החולץ עצמו הוי קאי באיסור כרת שכיון שחלץ לזו הו"ל למפרע כאלו לא נזקקה כלל וע"כ גם הוא עצמו הוי קאי באיסור כרת וצריך קרא דלא יבנה לנתקו מכרת ללאו, משא"כ רי"ו ס"ל שכיון שהותרה הותרה ואין האיסור כרת מתעורר למפרע וע"כ אין צריך קרא לנתקו מכרת ללאו שגם בלא קרא לא נאסר עוד בה מכיון שהותרה ונסתלק איסור ערוה מעליה וא"צ קרא דלא יבנה וקרא איצטריך לדרשה דלא יחלוץ לחדא ולייבם לחדא כמו שהיא הגירסא לקמן (מ"ד א') הובאה בתוס' כאן ושם, וכמ"ש למעלה

והשתא נחזור לדברינו מה שעמדנו למעלה שאם הלאו דלא יוכל לשלחה אינו אלא אליבא דר"ע ולא לדידן א"כ מאי מייתי רב יוסף ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל משום שאמר זו דברי ר"ע שעושה חלוצה כערוה דילמא מאי דלא ס"ל כר"ע היינו בעיקר הלאו דלא יוכל לשלחה אבל באלו שהם חייבי לאוין מה"ת ס"ל ג"כ כר"ע שאין קדושין תופסין בהן, אמנם לפי האמור א"ש דרב יוסף לשיטתו דס"ל לעיל (מ' ב') שהבא על צרת חלוצתו הולד ממזר והיינו כר"ל דס"ל באיסורא קיימא ובכרת קאי כדאיתא התם אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא וכו' והשתא לרב יוסף דס"ל כר"ל ודאי ס"ל דקרא דלא יבנה לנתוקי מכרת ללאו אתי דאי לאו קרא הוי הוא עצמו בכרת, וא"כ הוא ודאי דריש קרא דלא יבנה ללאו, וא"כ הלאו הוא לכו"ע ושפיר מייתי רב יוסף ראי' מרבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל דלרב יוסף ודאי איכא לאו בחלוצה אפי' לרבנן דר"ע משום דס"ל כר"ל, וע"כ הא דאמר רבי אין הדברים הללו אלא לר"ע שהי' עושה חלוצה כערוה ע"כ משום דס"ל הוא עצמו שקדושין תופסין בחיי"ל, ושפיר הביא רב יוסף ראי' דלרבי קדושין תופסין בחיי"ל, ואע"ג דמאי דמשני רב יוסף מאן הכל מודים רבי הוא לפרש דברי רבב"ח אמר ר' יוחנן דאמר הכל מודים בעכו"ם ועבד וכו' שאין הולד ממזר ולשיטת רי"ו עצמו אין ראי' מדברי רבי שאמר אין הדברים הללו אמורים וכו' שלית ליה כר"ע שא"ק תופסין בחיי"ל, מ"מ אין זו קושיא שי"ל דרי"ו עצמו פשיטא ליה ממקום אחר דרבי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל אך רב יוסף לשיטתיה הביא עוד ראי' מפורשת מדברי רבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל, וכן לקמן (ע' א') דא"ל ר"ל לרי"ו כמאן כר"ע דאמר יש ממזר מחיי"ל והשיב לו רי"ו אפי' תימא רבנן בעכו"ם ועבד מודו דכי אתא ר"ד משום רבינו עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ויעו"ש ברש"י דרבי ע"כ פליג על ר"ע דהא אמר אין הדברים הללו אמורים אלא לר"ע, הנה מוכח לכאורה מזה דרי"ו עצמו ס"ל להוכיח מדברי רבי דס"ל קדושין תופסין בחיי"ל, ג"כ יש לומר כנ"ל דרי"ו לאו מדברי רבי שאמר אין הדברים הללו וכו' מוכיח שרבי ס"ל קדושין תופסין בחיי"ל רק פשיטא ליה ממקום אחר שרבי ס"ל כן ואעפ"כ מודה דעכו"ם ועבד וכו' הולד ממזר, ובאמת מוכח שיטת רבי דס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל מהא דלעיל (ח' ב') רבי אומר ולקח ולקחה לאסור צרות ועריות יעו"ש, ואם ס"ל שאין קדושין תופסין בחיי"ל הו"ל למימר לאסור צרות וחיי"ל שגם הם פטורין מן החליצה ומן היבום לר"ע כדאיתא התם (ד' ט' א') א"ו דרבי עצמו ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל אלא שרב יוסף לשיטתיה הביא ראי' מפורשת יותר מדברי רבי אלו דאמר אין הדברים הללו אמורים אלא לר"ע וכו', וזה פשוט: ד. בענין שלמעלה וביאור דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה ביבמות (פ"ג

) א) שבתי וראיתי שמה שהבאתי למעלה ראי' מקושית הרשב"א (לעיל י' א') דליתני קרובת חלוצתו לר"ע שמוכח מזה דס"ל שהאחין אינן אסורין בקרובת החלוצה לר"ע אלא החולץ, כעת ראיתי שאפשר לדחות דקושית הרשב"א היא לר"ל דס"ל לאו שליחותייהו קעביד וע"כ כיון שהחלוצה אבראי קיימא אין האחין חייבין על אחותה משום אחות אשתו אבל לרי"ו דס"ל דשליחותייהו קעביד הו"ל כאלו האחין ג"כ חלצו לה שוב י"ל שגם האחין חייבין על אחותה משום אחות חלוצה לר"ע וקושית הרשב"א היא לר"ל וכמו שמקשה שם ר"ל בעצמו (שם י' ב') לשיטתיה שם ללוי דליתני החולץ וכו' יעו"ש

ב) ולפ"ז יש לומר באמת דלמ"ד שליחותייהו קעביד והו"ל כאלו כולם חלצו לה הרי היא לגבי אחין כאלו היתה חלוצתם ממש והכי מוכח מהא דמוכיח רב יוסף שהבאתי לעיל אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו אא"ב צרה אבראי קיימא משום הכי מותר באחותה אא"א צרה כחלוצה דמיא אמאי מותר ויעו"ש פרש"י שאם נאמר דצרה כחלוצה משום דשליחותה קעביד הו"ל צרה לגבי' כחלוצה ממש א"כ אחותה הו"ל אחות חלוצתו הרי מפורש שאם נאמר דשליחותה קעביד הו"ל כאלו חלצה ממש, ולפ"ז גבי אחין נמי כיון דשליחותם קעביד הו"ל כאלו חלצו הם ממש, אלא דמסקינן שם דמשו"ה מותר בקרובת צרת חלוצתו הוא משום שאחות חלוצה דרבנן ובצרה לא גזור, לפ"ז לר"ע שאחות חלוצה אסורה מדאורייתא כמו כן קרובת צרת חלוצתו הוי ג"כ אסורה מן התורה לרי"ו דצרה שליחותה קעביד ובאחין נמי לרי"ו דשליחותייהו קעביד ג"כ לר"ע אסורין באחות החלוצה מן התורה, ומה ששנינו במשנתינו שם הוא אסור בקרובותי' והאחין מותרין הוא דוקא לדידן דאחות חלוצה דרבנן ובאחין לא גזור כמו שלא גזרו בקרובת צרת חלוצתו כמו שפרש"י ויעוי' שם רש"י ד"ה הו"א האחין מותרין שכתב וז"ל ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו קעביד משום הכי לא תנייה, ע"כ, הרי שבאמת הייתי אומר דמטעם שליחותייהו עביד יהיו גם האחין אסורין בקרובות החלוצה אלא דמ"מ מותרין משום שאחות חלוצה דרבנן ובאחין לא גזור, אבל לר"ע דס"ל דאתות חלוצה דאורייתא לרי"ו דשליחותה דאחין קעביד יש לומר שהאחין אסורין בקרובותיה כמו החולץ ממש

ג) והשתא אחרי שזכינו לדין זה דלר"י דין אחד להחולץ ולהאחין הרי נוכל לומר דבר חדש דלר"ע דס"ל שהחלוצה חשובה ככנוסה להאחין, וכשם שהאחין חייבין