מרחשת חלק ב שסט

במה שזינתה לאחר מיתה אף דהוי סוטה אין בה איסור אשת אחיו וכמו בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא חל עלה איסור אשת אחיו אלא איסור דאחות אשה בלבד, וא"כ בשומרת יבם שזינתה אין בה לגבי היבם אלא איסור סוטה לבד אבל לא איסור אשת אחיו וכיון שתפסי בה קדושין לא פקעה זיקה ג"כ ומכש"כ דלא הוי הולד ממזר, ותדע לך שכן הוא דאל"כ רב המנונא שאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה הו"ל לומר רבותא יותר שפטורה מן החליצה ומן היבום ומותרת לשוק כיון שנעשית אשת אח ופקעה זיקה כמו בנשא אחותה א"ו שלא פקעה זיקה כיון שזינתה אחר נפילה, וזה ברור לענ"ד

יא) ולענין תמיהתו על התוס' נראה לגודל התמיהה ליישב עפ"י מש"כ התוס' (לעיל מ"ט ב' ד"ה סוטה) דמה שסוטה תפסי בה קדושין הוא מקרא דלהיות לו לאשה דמוקמינן לה בסוטה דאלמא דאית בה הויה, יעו"ש, ולפ"ז קרא דלהיות לו לאשה ליכא לאוקמי ג"כ בשומרת יבם דהא יבמה לאו בת הויה היא כמו שכ' התוס' שם ד"ה הכל מודים דליבם נמי לאו בת קדושין היא אלא ביאה הוא דאית בה, יעו"ש, והשתא כיון דבשומרת יבם סוטה לא כתיב הוי' ממילא אין קדושין תופסין לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל, וכמו שכ' התוס' שם לענין בועל כיון דלא כתיב בו הוי' לא תפסי בה קדושין יעו"ש כנלענ"ד: ג. ביאור פסקו של הרמב"ם ז"ל פ"א מה' יבום הי"ב ויישוב דבריו ז"ל

א) והנה הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' יבום הי"ב) כתב שאיסור חלוצה וצרותיה עליו ועל האחין הוא רק מדבריהם כשניות לעריות, וכבר הרבה לתמוה עליו הה"מ ז"ל שם מסוגיא זו שמבואר להדיא דלר"ע אין קדושין תופסין בה וכן לקמן פר"ג (נ"ב ב') אמרינן אין הדברים הללו אמורים אלא אליבא דר"ע שהי' אומר חלוצה כערוה וכן שם (נ"ג א') בשלמא לרי"ו איצטריך לאשמעינן שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין הנה מכל אלו מוכח ומפורש דהוי לאו דאורייתא עד שלר"ע אין קדושין תופסין בהן, ודברי הרמב"ם באמת תמוהים ונפלאים מאד באין פותר אותם

ב) ואשר אחזה לי ביישוב דבריו ז"ל הוא דבאמת הדרשה כיון שבנה שוב לא יבנה דמינה נפקא לן דקאי עלה בלאו דחה הרמב"ם מכח סתמא דגמ' (מ"ד ע"א) דאמרינן שם אמ"ר חב"א אמר רי"ו אשר לא יבנה בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וכקושית התוס' כאן ושם דלא אייתר קרא דלא יבנה אלא איצטריך דלא לחלוץ לחדא ולייבם לחדא, וא"כ כיון שצריך קרא לדרשה זו תו לית לן לדרוש כיון שבנה שוב לא יבנה, ודוקא ר"ל ס"ל דאתי קרא דלא יבנה דהוא קאי עלה בלאו, אבל לרי"ו דס"ל לקמן דאצטריך קרא דלא יבנה לזה שא"צ לחלוץ לחדא וליבם לחדא תו לית לן לאו מדבר תורה שיהא אסור בחלוצתו מן התורה וקרא דלא בנה שוב לא יבנה לרי"ו אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן

ג) ומאי דאמרינן כאן ובכולה סוגיא דפר"ג דלר"ע אין קדושין תופסין בה יתבאר היטב דלר"ע לטעמיה יש לו בזה מקור דרשה אחרת אשר לשיטתו הו"ל לאו מן התורה בחלוצה, והוא, דלקמן (נ"ב ב') איתא אהא דאמרינן זו דברי ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחיי"ל דפריך הש"ס אי ר"ע כיון דיהיב לה גט מי מהני בה מאמר והתניא ר"ע אומר מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה אחר טז שלוח אמר רב אשי גט יבמין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ הגמ', הרי שר"ע דורש מקרא דלא יוכל לשלחה שאסור ביבמתו אחר שנשתלחה ממנו, ולפ"ז יש לומר דמאי דאמרינן דלר"ע אין קדושין תופסין בחלוצתו הוא מקרא דלא יוכל לשלחה שהוא לאו גמור לר"ע, דלא יוכל בעלה לשוב ולקחתה אחר שלוח והיינו אחר חליצה שנשתלחה ממנו והותרה לעלמא דשוב קאי עלה בלא יוכל, ומאי דאמר רב אשי גט יבמין דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היינו דוקא לענין גט יבמין משום דגט אין זה שלוח כלל ביבמה דחליצה מתרת ולא גט כדנפקא לן בקדושין (י"ד א'), וע"כ לא קרינן בה אחר שלוח שאין זה שלוח כלל ביבמה וע"כ לא הוי זה אלא מדרבנן וקרא לענין גט אסמכתא בעלמא, וכ"ז בגט אבל בחליצה כיון דהוי שלוח כיון שניתרת בזה לעלמא קאי עלה בלאו דלא יוכל לשלחה, וכ"ז אינו אלא אליבא דר"ע לטעמיה אפשר ללמוד מקרא דלא יוכל לשלחה שאסור ביבמה אחר שנשתלחה בחליצה והיינו משום דר"ע לטעמיה דס"ל שהכתוב קראו ביתו וחליצה הוי קנין וחשובה אשתו שע"י החליצה היא נעשית אשתו וגם נפקעת ממנו ע"י זה, וע"כ הוי זה אשתו שנשתלחה ממנו וע"כ קאי עלה בלאו דלא יוכל לשלחה משום דהוי שלוח שהרי אשתו היא שנשתלחה ממנו, משא"כ לדידן דס"ל דחלוצה לא הוי קנין ולא הוי אשתו כלל אין לומר בה שלוח כיון שלא נעשית אשתו כלל שנאמר שנשתלחה ממנו וע"כ לא שייך דרשה זו אליבא דידן, וממילא לדידן לית לן קרא שהוא אסור בחלוצתו, ודוקא לר"ע איכא לאו בחלוצתו מקרא דלא יוכל, וא"כ כל הסוגיות דאמרינן דלר"ע אין תופסין בחייבי לאוין דלפי מה שנתבאר לר"ע לשיטתו איכא לאו בחלוצה משא"כ לדידן ולענ"ד הדברים נכונים ומחודשים בהערת מקור הלאו דחלוצה ושאין לו מקום אלא אליבא דר"ע, והדברים שמחים לענ"ד

ד) מיהו יש לשדות בזה נרגא מהא דאמרינן לקמן (מ"ה א') אלא אמר רב יוסף מאן הכל מודים רבי אע"ג דרבי אומר אין הדברים אמורים אלא לדברי ר"ע שהי' עושה חלוצה כערוה וליה לא ס"ל בכותי ועבד מודה, והשתא לפמש"כ דעיקר לאו בחלוצה אינו אלא אליבא דר"ע שאיהו דריש לאו מקרא דלא יוכל לשלחה אבל רבנן לא דרשי ואין איסור מדאורייתא במחזיר חלוצתו א"כ מאי מייתי רב יוסף מכאן ראי' דרבי ס"ל שקדושין תופסין בחיי"ל דילמא מאי דאמר רבי אין הדברים אמורים היינו בעיקר הדין דס"ל לר"ע דקאי עלה בלאו דלא יוכל וע"כ הוי עליו כערוה בזה הוא דפליג רבי וס"ל כרבנן דליתא שאין כאן לאו מן התורה אבל בחייבי לאוין מן התורה אפשר באמת דס"ל לרבי שקדושין אין תופסין בהן

ה) אולם אחר העיון אתי שפיר עפ"י אשר נבאר מחלוקת רי"ו ור"ל דלרי"ו אין הוא ושאר האחין חייבין כרת בבא על החלוצה וכן על הצרה ולר"ל האחין חייבין כרת ורק הוא הכתוב נתקים מכרת ללאו דלא יבנה וכו', ונבאר טעמו ונמוקו של כל אחד והוא דרי"ו ס"ל משום שכיון שהתורה התירה ליבמה ולכנסה וכל אחד מן האחין יש לו רשות לכונסה הרי היא הותרה משעה שנפלה לייבום לכל, וכמש"כ הרמב"ם שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו וכן מעל כל שאר האחין, וע"כ אף שחלצה לאחד מהם מ"מ לא נאסרה לכולם כלל שכיון שהותרה הותרה ומהיכן יתעורר איסור אשת אח אחר שכבר הותר, וע"כ אף ששאר האחין או הצרות לא באו לכלל כניסה או חליצה מ"מ ס"ל ששלוחייהו קעביד וחשיב כאלו היתה לכל אחד זקוקה, ולא שמכיון שחלצה מזה או שכנס זה או שכנס זו שוב למפרע לא היתה זקוקה לשאר האחין או שהצרה לא היתה זקוקה להם כלל אלא אמרינן שכולן היו זקוקות ולכולם היו זקוקות, וע"כ כשהותרו הותרו כולם ואינן חוזרות ונאסרות, משא"כ ר"ל ס"ל שבאמת היא אשת