מרחשת חלק ב שסב

ממילא בחיי"ל גרידא עכ"פ שמענו דאין עשה דוחה ל"ת בייבום וא"כ לייבום ודאי אינם עולין דחזינן דאמרה תורה מקרא דיבמתו דאינן עולין לייבום, ולפ"ז ג"כ אי אפשר לרבות חיי"ל לחליצה דכיון שאין קדושין תופסין בהם אמרינן בהו כל העולה וכו' וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה כמו חייבי כריתות, דאין עשה דוחה ל"ת ילפינן מיהא מקרא דיבמתו, ושאין צריכין חליצה ג"כ ממילא שמעינן מהא דכל העולה וכו' וכל שא"ע לייבום א"ע לחליצה כיון שאין קדושין תופסין בהם ולא אתי קרא דיבמתו אלא לחייבי עשה גרידא לאוסרן לייבום ולחייבם חליצה

והנה כ"ז לר' ישבב אליבא דר"ע דס"ל דבכל חיי"ל אין קדושין תופסין ושפיר מוכח דחיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו וכל המקומות דפשיטא ליה לתלמודא דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום הוא בשיטת רי"ש אליבא דר"ע

מיהו עדיין יקשה לפ"מ דאמר הגמ' בכתובות שם לחד צד דר"י אליבא דנפשי' קאמר ואפי' חייבי עשה אין קדושין תופסין אליבא דר"ע א"כ אכתי תקשי למאי אתי יבמתו לר"ע כיון שאין קדושין תופסין א"כ לאו בני חליצה וייבום נינהו גם חייבי עשה

ונראה דבאמת י"ל דקרא אתי לסוטה אף שאינה עולה לייבום מכח ק"ו במותר לה אסורה באסור לה לא כש"כ וצריך קרא להצריכה חליצה דלא נאמר כל שא"ע וכו' א"ע לחליצה אולם כ"ז אם נאמר דסוטה זקוקה לייבום אבל לרב דס"ל צרת סוטה אסורה ופטורה מן החליצה ע"כ קרא לא אתי לזה, מיהו יש לומר לפמש"כ התוס' (שם י"א א') דהא דסוטה פטורה מן הייבום הוא דוקא מכח קרא דלאו אחרי אשר הוטמאה אבל לא מקרא דנטמאה, ולפ"ז י"ל שאפי' אם נאמר דר' ישבב טעמיה דנפשיה קאמר ובחייבי עשה ג"כ אין קדושין תופסין מ"מ לא תקשה קרא דיבמתו למאי אתי דיש לומר דקרא אתי לסוטה דס"ל לר"י כר"י בן כיפר דליכא לאו בסוטה, דטומאה כי כתיב במחזיר גרושתו קאי כדאיתא התם דריב"כ לית ליה לאו בסוטה וכיון דליכא לאו בסוטה שוב סוטה אינה בכלל טומאה דעריות ואסורה לייבום רק מכח ק"ו במותר לה אסורה וכו' ואתי קרא דיבמתו להצריך חליצה דלא נאמר כל העולה וכו' וכל שא"ע א"ע לחליצה

ולפ"ז לדידן דקימ"ל כרב דצרת סוטה אסורה וכרבנן דר"י ב"כ א"כ ע"כ קרא לא אתי לסוטה דהא סוטה פטורה מן החליצה ולספק סוטה ג"כ אין מקום לומר שצריך קרא דיבמתו שתהא עולה לחליצה אף שאסורה בייבום מכח ק"ו דבמותר לה וכו' משום שהתוס' כתבו שם דלקולא לא עשתה תורה ספק כודאי וא"כ ל"צ קרא להצריך חליצה לספק סוטה דבספק ל"א כל שא"ע לייבום א"ע לחליצה כדאיתא לקמן (מ"א ב'), וא"כ הדר קיימינן דקרא לר"ע כי אתי לחייבי עשה דקדושין תופסין בהם קאתי וממילא מוכח כנ"ל דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו

ולפ"ז יש לומר ג"כ כיון דלר"ע קרא דיבמתו אתי לאסור יבום ולא לחיוב חליצה א"כ ממילא נשמע מקרא דיבמתו דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דכמו דאמרינן דקרא אתי לומר דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ נלמוד דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהי מינייהו מפקת וכמו שכ' לעיל אליבא דרב, ושפיר פריך אביי לקמן (ע"ט ב') לרבה וליתי איסור דפצוע דכא ולידחי ייבום משום דשם אליבא דר"ע קיימינן ולר"ע באמת נפקא לן מקרא דיבמתו דל"א הואיל ואשתרי אשתרי

אכן לדברינו דלר' סימאי דס"ל דבאיסורי כהונה ר"ע מודה דקדושין תופסין בהם שוב ליכא קרא לר"ע דלא אמרינן בייבום אתי עשה ודחי ל"ת דהא איכא לאוקמי קרא דיבמתו לאלמנה לכה"ג מן הנשואין ולחיוב חליצה כמו לדידן, לפ"ז עדיין יקשה למה הוצרך רב יוסף לקמן (ע"ט ב') על הקושיא מפצוע דכא לתרץ דהאי תנא ס"ל דבחיי"ל דלאו דשאר קדושין תופסין והיינו לאפוקי מר' סימאי כמו שכ' רש"י שם והא לר"ם בלא"ה ניחא כיון דאיכא לאוקמי קרא דיבמתו לאלמנה לכה"ג שוב לר"ע באמת אתי עשה ודחי ל"ת בייבום וכקושית התוס' א"כ שפיר אם בעלו קנו אפי' לר"ע

והנראה ליישב ע"פ מה דאיתא בירושלמי יבמות בכמה דוכתי מחלוקת אמוראי בחליצה אם הוא קנין או פטור והיינו אם זה שחולץ חשוב כמו שכינסה בחליצה ומגרשה תיכף או דלא חשוב אלא פטור מהזיקה אבל אין זה קנין לגבי היבם

והנה לקמן (מ"ד א') איתא הנושא אחות חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר"ע וחכמים אומרים אין הולד ממזר ומפרש התם טעמא דר"ע דאמר קרא בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ע"כ, הנה מבואר דר"ע ס"ל דע"י החליצה הוי ביתו ואשתו ועי"ז אסור לישא אחותה וקרובתה מן התורה והנה מתבאר מזה להדיא דלר"ע חליצה הוי קנין והר"ז החליצה חשובה ככניסה

ובירושלמי פ' אלמנה לכה"ג מהא דתנן התם דכה"ג חולץ ולא מיבם מוכיח דחליצה הוי רק פטור ולא קנין דאל"כ וכי אומרין לו לעבור על דברי תורה והיינו דאם חליצה קנין הוא א"כ נמצא כה"ג נושא אלמנה שאסורה לו מן התורה אלא ע"כ דחליצה אינה אלא פטור וע"כ ליכא כאן כניסה

ונראה שהירושלמי שמוכיח מכאן דחליצה פטור הוא משום דס"ל כאביי (קדושין ע"ח א') דכה"ג שקדש את האלמנה ולא בעל לוקה ושפיר מוכיח הירושלמי דאם איתא דחליצה קנין א"כ הר"ז כקדושין וזה אסור מן התורה ולוקה ע"ז אבל לרבא דס"ל שם דקדש אינו לוקה דליכא איסורא דלא יקח אלא בבעל א"כ אין קושיא וכי אומרין לו עבור על דברי תורה שאף אם חליצה קנין היא מ"מ בקדושין לבד בלא בעילה ליכא איסור באלמנה לכה"ג, ורק איסור דרבנן איכא לפ"ד התוס' (י' א') ד"ה דאי לא קתני יעו"ש וגם ע"ז פקפקו המפרשים מגמ' דסוטה, ואכ"מ, עכ"פ לרבא ליכא קושיא כלל וע"כ דהירושלמי ס"ל באמת בזה כאביי וע"כ מקשה מזה למ"ד חליצה קנין

מעתה לפ"מ שהעלינו דלר"ע ודאי חליצה הוי קנין א"כ לדידיה לפי סברת אביי דקדש לוקה א"כ כה"ג אסור לחלוץ מן התורה כמו שאסור לייבם כיון דחליצה קנין הוי א"כ לדידיה ליכא לאוקמי קרא דיבמתו באלמנה לכה"ג שעולה לחליצה אף שאינה עולה לייבום דזה אינו דכמו שא"ע לייבום מכח איסור אלמנה לכה"ג כמו כן לא תוכל לעלות לחליצה דג"כ יש איסור משום אלמנה לכה"ג דמאי שנא וע"כ קרא דיבמתו לא אתי לאיסורי כהונה כלל דבדידהו כיון דאיכא איסור קיחה ממילא אסור ג"כ חליצה כמו ייבום, וע"כ ממילא פטורה מן החליצה והייבום כיון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה שוב פטורה כיון שאין לקיים בה כלל לא חליצה ולא ייבום וע"כ קרא דיבמתו לא אתי אלא לשאר חייבי עשה דקדושין תופסין בהם וכמו שנתבאר לעיל וממילא מזה מוכח דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת דאל"כ הי' צריך לדחות גם חייבי עשה, וא"כ שפיר מוכח דלר"ע לאו בני חליצה וייבום נינהו חיי"ל כיון דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת שוב בחיי"ל שאין קדושין תופסין בהם אמרינן כל שאינו עולה לייבום א"ע לחליצה

מעתה ניחא שפיר סוגיא דיבמות (ע"ט ב') דהסוגיא התם קאי לתרץ קושיא דאביי, דאביי הוא דמקשה וליתי איסור פצוע דכא ולידחי ייבום וע"ז הוא דמשני רב יוסף הך תנא דבי ר"ע הוא וכו' דלאביי דס"ל קדש לוקה