מרחשת חלק ב שסא

דביאה במקצת שמה ביאה אין בה אלא מלקות ולא כרת וע"כ אמרינן הואיל וכו' ושפיר תירץ עולא הואיל והותר לצרעתו וכו' אבל באיסור כרת לא אמרינן הואיל משום דילפינן מקרא דאחות אשה דלא אמרינן הואיל וליתא לדינא דרב יוסף שהוכיח מדברי עולא שטמאין ונעשו זבין מותרין לעשות את הפסח שזה אינו דבאיסור כרת לא אמרינן כן, ואף שבפסח הבא בטומאה ליכא כרת בזבין כדאיתא בפסחים (צ"ה ב') היינו היכי שבא בטומאה אבל בטמאי מתים שנעשו כולם זבין אם לא נאמר הואיל ואשתרי לא יבא בטומאה ושוב יהי' כרת ממילא לא אמרינן בזה הואיל ואשתרי והבן

לפ"ז לא קשיא כלל קושית התוס' הא לא הוי בעידנא ולפ"ד באמת לא בא רבינא כאן לומר מטעם עשה דוחה ל"ת אלא שבא לחזק תירוץ עולא ולחלוק על רב יוסף דלמד דין טמאין שנעשו זבין שעושין פסח שזה אינו אליבא דעולא, והדברים נראים נכונים לכאורה בביאור פשטות הסוגיא

מיהו קשה לי דלקמן (כ' ב') מקשה לרב דס"ל דמיבמתו מרבינן שחייבי לאוין אינן עולין לייבום מן התורה מהא דפצוע דכא וכו' אם בעלו קנו ואסור לקיימן ואס"ד דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו אמאי אם בעלו קנו לפ"ד דבאיסורי לאוין אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומה שאסור לכה"ג לכנוס שומרת יבם שנפלה לו קודם שנתמנה לכה"ג הוא רק מדרבנן א"כ מאי פריך לישני בפשיטות שמיירי שנפלה לו לייבום ואח"כ נעשה פצוע דכא וע"כ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומותר לכנוס מדאורייתא וע"כ אם בעלו קנו, משא"כ בשהיו חייבי לאוין בשעת נפילה בזה מדאורייתא לאו בני ייבום נינהו

מיהו משום זה לא קשיא חדא דמרא דשמעתא דמקשה כן הוא רבא ורבא הא ס"ל לפמש"כ כאן (ח' א') דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ פריך שפיר לטעמיה, ועוד נראה דלאו קושיא היא דלפי מה דיליף רב מקרא דחייבי לאוין לאו בני ייבום מקרא דיבמתו דהקרא דיבמתו בא לאסור ייבום בחייבי לאוין דלא נאמר דעשה דוחה ל"ת, א"כ כמו כן נאמר דקרא דיבמתו אתי דלא נאמר הואיל ואשתרי אשתרי דכמו דילפת מיבמתו דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת הכ"נ נילף מינה דל"א הואיל ואשתרי דמאן מפיס דלמעט בא חייבי לאוין מייבום דלא נאמר עשה דוחה ל"ת, אדרבה נמעט מכאן שהכתוב בא לומר שלא נאמר הואיל וכו' וכיון דשמעת מינה דאין עשה דוחה ל"ת בייבום הכ"נ נגמור מינה דל"א הואיל ואשתרי ושפיר קמותיב דלפי מה דס"ל דילפינן מקרא דיבמתו לאסור ייבום והיינו ע"כ בחיי"ל כדי שלא נאמר אתי עשה ודחי ל"ת הכ"נ נאמר דילפינן מקרא דיבמתו דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכמו שכתבה תורה לאסור באחות אשה הכ"נ בחיי"ל, ושפיר קפריך, אלא שזו אינו מספיק לפי מסקנת רבא דמסיק הטעם דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום שאפשר בחליצה ולא מקרא דיבמתו ויבמתו אתי באמת לחיי"ל ועשה דלא נאמר שאין עולין לחליצה ג"כ משום דכל העולה וכו' וכמו שכ' התוס' שם א"כ מאי מקשה על רבא מהא דאם בעלו קנו ומסיק בתיובתא ומאי קושיא נאמר שמיירי בשנפלה לו ואח"כ נפצע וע"כ אם בעלו קנו משום דמדאורייתא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וע"כ מחוורתא כמו שכתבתי מעיקרא משום שהקושיא היא לרבא ורבא ס"ל דלא אמרינן הואיל ואשתרי וכמו שב' התוס' ומקשה לרבא לשיטתו

אבל עדיין יקשה מהא דלקמן (ע"ט ב') דרבה מוקי לה באמת הך ברייתא בשנפלה ואח"כ נפצע והקשה לו אביי וליתי איסור דפצוע דכא ולדחי ייבום מי לא תנן ר"ג אומר וכו' ותצא הלה משום אחות אשה אלמא אתי איסור אחות אשה ודחי הכ"נ ניתי איסור פצוע דכא ולידחי, טו ולפ"ז תמוה מאי מקשה אביי דילמא רבה ס"ל דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וע"כ בשנפלה ואח"כ נפצע שפיר זקוקה לייבום, משא"כ בהא דר"ג דהוי אחות אשה דילפינן מקרא דעליה דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אבל באיסור לאו שפיר אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי

והנראה בפשיטות בזה הוא דבאמת הקשו התוס' כעין זה לקמן (ט' א') ד"ה והרי מהא דפשיטא ליה להש"ס דלר"ע חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו ואמאי לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, א"כ איך שיהי' ע"כ פשיטא ליה להש"ס מאיזה סברא או מקום דלר"ע שאין קדושין תופסין בחיי"ל חייבי לאוין דומין לחייבי כרת לענין חליצה וייבום וא"כ ה"ה דפשיטא ליה להגמרא דלר"ע כיון שאין קדושין תופסין בחיי"ל הר"ז דומין לחייבי כריתות דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כמו דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת

ובאמת נראה לי לכאורה לתרץ קושית התוס' אמאי לא אמרינן לר"ע אתי עשה ודחי ל"ת והוא דלקמן (כ' ב') אמרינן דמיבמתו ילפינן דיש לך יבמה שאין עולה לייבום ועולה לחליצה, ולפי המסקנא קרא אתי לחייבי עשה ול"ת ועשה דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואתי קרא לחייבם בחליצה, ויש להבין לכאורה לר"ע לפ"מ דפשיטא לתלמודא דלדידיה חיי"ל לאו בני חליצה וייבום נינהו א"כ למאי אתי קרא דיבמתו דמיותר הוא ובשלמא לר"ס אליבא דר"ע בכתובות (כ"ט ב') דר"ע מודה באיסורי כהונה דקדושין תופסין בהם א"כ לדידיה איצטריך קרא דיבמתו לאלמנה לכה"ג מן הנשואין שצריכה חליצה דאיכא עשה ול"ת וצריך קרא לחייב חליצה כמו לדידן, אבל לר' ישבב שם דס"ל שכל שאין לו ביאה בישראל לר"ע הולד ממזר א"כ גם באיסורי כהונה אין קדושין תופסין א"כ למאי אתי קרא דיבמתו, ונראה דלפי מה דאמרינן שם לחד לישנא דר"י ס"ל דדוקא חיי"ל לאו בני קדושין נינהו לר"ע אבל חייבי עשה קדושין תופסין בהם לפ"ז אתי קרא לחייבי עשה דקדושין תופסין בהם וצריכין חליצה

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' יבום כתב דחייבי עשה אם בעלו קנו וכתבו השאג"א והפנ"י בטעמו משום דס"ל דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה וע"כ גם חייבי עשה מדאורייתא בני ייבום נינהו, ולפ"ז כיון דעשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ולר"ע קרא דיבמתו לא אתי ע"כ אלא לחייבי עשה, וא"כ ממילא מוכח דלא אמרינן בייבום דאתי עשה ודחי ל"ת דלר"ע ע"כ קרא לא אתי לחייב בחליצה אלמנה לכה"ג מן הנשואין וכדומה דאית בהו עשה ול"ת דמדאורייתא לאו בני ייבום נינהו ואתי קרא להצריך חליצה דזה ע"כ אינו דהא אמרינן שם דמשו"ה חיי"כ פטורין מן החליצה ולא מרבינן מיבמתו שעולין לחליצה אף שאין עולין לייבום משום דכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום א"ע לחליצה דמוקמינן קרא דכל העולה וכו' לחייבי כריתות משום דלא תפסי בה קדושין אבל חייבי לאוין ועשה דתפסי בה קדושין לא אמרינן כל העולה וכו' ומרבינן מיבמתו לחליצה אף שאינה עולה לייבום, ולפ"ז לר"ע דס"ל שאין קדושין תופסין בחיי"ל ואף באיסורי כהונה אי אפשר לאוקמי קרא דיבמתו להצריך חליצה באלמנה לכה"ג מן הנשואין וכדומה בחייבי עשה ול"ת משום דבהם אמרינן כל העולה וכו' וכל שא"ע לייבום א"ע לחליצה כיון שאין תופס בהם קדושין דמי לחייבי כריתות ועל כרחך פטורין מן החליצה, וא"כ ע"כ קרא דיבמתו לר"ע אתי רק לחייבי עשה שהקדושין תופסין בהם ואתי קרא להצריך חליצה אבל ממילא מוכח מזה דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת דהא חייבי עשה ג"כ נדחין מפני עשה ולא חמירי מל"ת ומ"מ אמרה תורה שצריכי חליצה ואין עולין לייבום א"כ גלתה תורה דלא אמרינן בייבום אתי עשה ודחי ל"ת לר''ע ולפ"ז